הבלוג של אלי לרמן

במהלך סדנת האייקידו הבינלאומית השנתית, אותה העביר זו השנה החמישית נאקאמורה-שיהאן, יוצא לנו לשוחח די הרבה על נושאי אייקידו, הדרכה, חינוך, החיים ועוד. באחת השיחות, עלה הנושא של "הציפייה להצליח". נאקאמורה-שיהאן סיפר שגם ביפן משתתפי השיעורים שלו מתוסכלים ואומרים לו

החרב במקור שימשה ככלי הרג. במהלך השנים פיתחו הסמוראים קוד התנהגות, אמות מוסר ואתיקה גבוהות, העושות שימוש באותו כלי מקורי, אך הולכות הרבה מעבר אליו.
זוהי ההתפתחות של ה- "Do" , הדרך. זוהי הדרך שבה צועד הסמוראי, דרך ההתפתחות העצמית, דרך המוסר. החרב, הפכה מכלי הרג לכלי לחיים טובים ונכונים יותר.

נאקאמורה טמפו סנסאי (1876 – 1968), שהשתתף כמרגל במלחמת רוסיה-יפן, חלה במחלת השחפת לאחר שובו ליפן. באותם ימים הייתה השחפת מחלה חשוכת מרפא.
טמפו סנסאי החליט להסתובב בעולם ולחפש מרפא למחלתו. הוא הגיע לארה"ב, לאנגליה וצרפת אך לא קיבל תשובות מספקות. לבסוף, לאחר שנואש, החליט לשוב ליפן ולמות שם.

מצורף מאמר קצר מאת ד"ר ברקוב המפרט כיצד אייקידו נותן מענה לתחזוקה טובה של הגוף.

למיטב הבנתי, רבים מהמתאמנים באייקידו מגיעים מתוך רצון לתחזק את הגוף בצורה טובה ולשפר את בריאותם. אחד היתרונות הבולטים של האייקידו הוא בכך שהוא מספק פעילות מעניינת ומגוונת ובנוסף מסגרת חברתית נעימה. העובדה שאנו מתאמנים בקבוצה עוזרת לנו להתמיד, והסוד לתחזוקה שוטפת אפקטיבית, כידוע, הוא בהתמדה.

"…מתאמנים חדשים נוטים לחלק את האימון לשני חלקים:
החלק העיקרי בו אני ה"נאגה" (מבצע את הטכניקה), והחלק השני בו אני משמש אוקה (תוקף ומקבל את הטכניקה).
הרי אייקידו זו אומנות לחימה, ורק בחלק בו אני מבצע את הטכניקה אני לומד להגן על עצמי.
ככל שחולף הזמן…"

עד אשר קומודור פרי הגיע עם הספינות שלו ליפן והביא עימו את הרובה והתותח, כלי הלחימה הנפוצים ביפן היו חרב, חנית וחץ וקשת.
בהתייחסות לכך נשאל הסמוראי ימאוקה: "למה להתאמן באומנות החרב כאשר יש רובים?"…

סיפור שקרה לי ביום שישי בחודש מרץ: לאחר שיעור האייקידו בכפר סבא, צעדתי כהרגלי לכיוון מגרש החנייה בדרכי למכוניתי. בעודי צועד פגשתי את אמיר (שמו המלא שמור במערכת). אמיר הוא אדם צנוע המתגורר מול בי"ס ברנר בכפר סבא, ממש מעבר

מה ניתן ללמוד מהמילה "פציעה" ביפנית? המילה פציעה ביפנית (怪我 ) מורכבת משתי סימניות: "אני" ו "חשוד". במבט ראשון "אני חשוד" ו"פציעה" נראים כשני דברים שונים. למה דווקא אני? אולי זה בכלל מישהו אחר? אולי נפל עליי משהו? למה ישר

בספרו של סטיבן קובי "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" הוא כותב על חופש הבחירה. הוא מציין שזהו אינו משפט שלו אלא שנתקל בו בספר שקרא בצעירותו. אני מוצא את דבריו עמוקים ומאתגרים. הוא כותב: בתווך, בין הגירוי לתגובה מצוי

במהלך ביקורנו ביפן הציג אותנו סוגנומה סנסאי בפני חברי הדוג'ו, והקפיד לספר ששם הדוג'ו שלנו הוא "נישין-קאן" שמשמעותו "ביה"ס של יום חדש". הקשבתי בריכוז מהול בגאווה לסנסאי מספר את הסיפור על הקיסר הסיני שחצב את המילים הללו בקערת האבן בה