זו לא הפעם הראשונה שלי, ובכל זאת – חוויה מיוחדת, כבר מרגע ההגעה למקום היפה הזה, הנחבא בין בתים ורחובות "רגילים" בתוך העיר, כשמתגלים הגן היפה ובית העץ המסורתי המושלם, עם קירות נייר האורז.
חולצים נעליים ומתחילים לצעוד בגרביים לבנות עם המורה המארחת ששמה תודה-סאן למסע קסום. תודה-סאן לבושה בקימונו יפה, שעשוי מבד התואם כמובן לעונת האביב. כי ביפן בכלל, ובמיוחד בטקס התה, אין שום דבר מקרי, לכל פרט הוקדשו חשיבה ותשומת לב מירביים.
מתחילים בשטיפת ידיים ופה – בדיוק לפי כל הכללים, מתיישבים – סיזה – על הטטאמי ומקבלים הסברים על כל שלב ועל כל פרט שמרכיבים את הארוע החברתי של טקס התה.
לומדים על תפקיד המארח/ת בארוע, ועד כמה חשוב כמשתתפים להתייחס למי שיושב מימינכם, וגם למי שיושב משמאלכם (בפניו צריך ממש להתנצל, אם אני זוכרת נכון), ולא לשכוח להתחשב כמובן במי שיושב מולכם…
שותים תה ירוק חזק, וגם מכינים כזה – אך זאת רק לאחר אכילת הממתקים היפנים הקטנים והיפים. הכל כאמור, מתוכנן בקפידה, וכל פרט – כמו אופן החזקת הספל ודרך ההתייחסות הנכונה לציור/עיטור שיש עליו, מקבלים הסבר ומשמעות.
ישנם כמובן עוד פרטים רבים וניואנסים נוספים שאני משערת שאני מודעת רק לחלקם הקטן.
לאחר סיום הטקס וסיור מלווה בהסברים בגן, ולאחר שפשוף הברכיים הכאובות מהישיבה הממושכת, יוצאים ורואים חתן-כלה שמצטלמים בבגדים מסורתיים, ומאחלים להם "מזל טוב" אוניברסלי.
חנה ב. – משלחת ליפן 2013, 2015
(לפוסט "טכס תה" בבלוג של אלי לרמן)
