אני לא יכול בלי לשתף בחוויה האישית שלי מהביקור אצל האשימוטו סאן הבאמת מקסים.
נסענו אליו במכוניתו אחרי אימון בוקר, שלקראתו קמנו כמדי יום בסביבות 05:40 אז לרגע קט ניקרתי במושב האחורי. האשימוטו מיד שאל לשלומי ואם אני עייף, הסברנו שההשכמות ורצף האימונים קצת מעייפים אותנו וחשבתי שבזה זה נגמר.
במהלך הארוחה שהייתה באווירה נעימה ומחויכת הודיע לי האשימוטו שאחרי האוכל הוא מארגן לי מיטה באחד החדרים. חשבנו שזו בדיחה, וזרמנו איתה – השבתי שאני פשוט אכנס אל מתחת לשולחן ואשן קצת (מתחת לשולחן בתמונה יש חור גדול ברצפה, מקום מרווח לרגליים, עם תחתית מחוממת). כשהבנו שהוא לא צוחק, הבהרתי בעזרת אלי שממש לא צריך, שלא לומר אין מצב, אני בכלל לא עייף, ויש לנו סידורים במלון, וכו'. לא נכנעתי לניסיונות השכנוע. ללכת לישון אצל מישהו שמארח אותך לצהריים? איפה הנימוס שלי? הצבתי את כל העקשנות והאסרטיביות הישראלית שלי אל מול היפני הנחרץ.
שורה תחתונה, עליתי לחדר כמו ילד טוב, הייתה אחלה שנת צהריים.
מיקי בלהסן, משלחת ליפן – מרץ 2013
