באחרונה יצא לי לשוחח עם 3 חברים שונים בדוג'ו ושלושתם בצורה כזו או אחרת העלו את הנושא של "מידי פעם בשיעורים יוצא לי להתאמן עם אנשים שאני לא נהנה להתאמן איתם".
האם קרה לכם?
איך זה קורה?
לעניות דעתי, כל אחד ואחת מחברי הדוג'ו מגיעים לאייקידו מסיבות שונות.
חלק מגיעים בגלל הלחימה – רוצים לשפר את יכולת ההגנה העצמית שלהם.
חלק מגיעים בגלל הבריאות – נהנים לשפר את הכושר והגמישות שלהם בחברותא.
ישנן עוד סיבות, וכמובן שיש שילוב של הסיבות. לעיתים הסיבות אינן ברורות לנו עצמנו עד הסוף.
כמובן שכולן סיבות לגיטימיות.
אבל מה קורה כאשר שני אנשים, שכל אחד מהם מחפש משהו אחר, מתאמנים יחד? איך יוצרים הרמוניה במצב כזה?
שאלה טובה.
אני משוכנע שהתשובה אינה "כל אחד יתאמן כפי שהוא רואה לנכון והשני יסתדר". זה לא חוקי הג'ונגל!
אייקידו הינה אמנות לחימה שמדגישה מאוד את אידיאל ההרמוניה. להשלים את בן הזוג (חמש וחמש זה עשר). אין עוד אמנות לחימה המדגישה את החובה לשמור על בן הזוג כמו באייקידו. "לראות את האחר" זה הבסיס באייקידו. והדבר חייב לבוא לידי ביטוי בתרגול בפועל.
כמובן שאם שני אנשים המחפשים את הפן הלחימתי מתאמנים יחד – זכותם להתאמן בצורה חזקה ובעצמה. כמובן, במידה שמתאימה לשניהם ותוך שמירה אחד על השני.
אבל, במידה ואחד מבני הזוג אינו בעניין ומעדיף אייקידו עדין יותר, חובה להתאמן איתו בצורה שתכבד את רצונו.
חובה להתחשב ולהתאים את צורת האימון לבן/ת הזוג. הגמישות הזו יוצרת עומק טכני ורוחני.
סוגנומה סנסאי נהג לומר: יש הבדל תהומי בין להיות חזק להיות חסר רגישות.
בואו נמשיך ללטש את עצמנו וכל אחד על פי הבנתו להתקרב לאידיאל שלו. אבל בה בעת, בואו נקפיד לא להיות "בוקים" שדורסים את מי שלפנינו כי "ככה צריך לבצע את הטכניקה".
בואו נראה גם את ההבעה על פניו של בן הזוג ונקפיד לעשות אייקידו מהנה לשני הצדדים! ווין-ווין כבר אמרנו?
מה דעתכם?
