כאשר מדובר באנשים, מהו הדבר החשוב ביותר? יידע? כישרון? תארים אקדמיים? מעמד חברתי? כסף? כמובן שכל אלה חשובים ועדיף שיש אותם על שאינם.
אבל, חשוב יותר מכל אלה הוא אופיו של האדם, האישיות שלו.
יידע, כישרון, טכניקה וכולי הם דברים שנחמד אם יש אותם, אך אם לאדם אין קודם לכך אופי טוב אז כל אלה אינם שווים דבר. אופיו של האדם הוא זה הנותן לכל אלה ערך. אופי ואישיות הנם הבסיס לכל. ישנם אנשים מצוינים רבים שאין להם תארים אקדמיים, ואנשים גדולים רבים אינם חזקים באייקידו. זה חסר טעם וריקני ללעוג למישהו או לנהוג בשחצנות רק בשל העובדה שיש לך יותר תארים או כישרון.
אוסאווה-סנסאי (מי שהיה המורה הראשי בהומבו-דוג'ו) נהג להתקשר אליי והשיחות היו משהו בסגנון הבא:
"האם אתה נוהג בשחצנות?" הוא היה שואל.
"האם שמעת שמועה שאני נוהג בשחצנות?" אני הייתי עונה.
"כאשר יש שמועה זה כבר מאוחר מדי." הייתה התשובה.
גם המורה שלי לזן, מאסטר-אומדה, נהג להזהיר אותי מלנהוג בשחצנות. שני המורים הללו לימדו אותי להפוך לאדם נעים הליכות, הנוהג בצניעות ומהלך בקומה זקופה; שצניעות שונה מביטול עצמי, וזקיפות קומה שונה משחצנות.
לצערי ישנם גם אנשים אשר היו נעימי הליכות וצנועים כאשר הצטרפו לדוג'ו, אך בעוד הם מטפסים בסולם הדרגות החלו לועגים לאחרים ואומרים דברים לא נעימים. זה דבר עצוב אם ככל שאתה מטפס מעלה בסולם הדרגות – האישיות והאופי שלך יורדים מטה מטה.
ככל שאתה מטפס מעלה כך יהיו פחות אנשים להשיא לך עצה. אנשים מפסיקים להשיא עצה לאלו שאינם יודעים להקשיב.
ישנה אימרה יפנית האומרת: "הגבעול עם הכי הרבה אורז מתכופף הכי נמוך".
בואו ניזהר בנקודה הזו.
