באחד האימונים האחרונים התאמנו על אחיזת מנוצ'י. זו נקודת מוצא שבה ידו של האדם שמולך מונפת לכיוונך, כאילו היא אוחזת חרב, ופוגשת בדרכה מטה את ידך המונפת, באמצע הדרך. בפעם המי יודע כמה הכתף של ידי המונפת התכווצה והתקשתה. כשאלי ניגש אלי, להמחיש את הנקודה, הוא הפעיל לחץ מתון בידו המונפת, והכתף שלי התכווצה עוד יותר. כשאני מנסה להימנע מההתקשות הזאת (שאני כבר מכיר), אני לעיתים מוצא את עצמי בקוטב השני, מרפה את היד לגמרי וגם זה לא מוצלח במיוחד.
בהתקשות יש התחייבות מוקדמת לאופן תגובה מסוים – כוח מול כוח. כשאתה מתקשה ומפעיל כוח, האדם שמולך יודע למה לצפות ואם כוחו עדיף הוא יהיה בעמדת יתרון ברורה. במצב של רפיון גמור, היד שלך אולי נמצאת בנקודת המגע אך אין לה 'גיבוי', כי אתה כבר לא שם, לא באמת.
נראה שהאייקידו מזמין אותנו לחפש את שביל הזהב שבין התקשות לרפיון, בין התבצרות בנקודת המוצא שלי (סוג של "לא תזיזו אותי מפה") לבין כניעה מוחלטת והתבטלות בפני רצונו של האחר. בשביל הזהב שבין שני הקטבים האלה אתה נותר קשוב, או כמו שאומרים אצלנו 'מחובר לסנטר שלך'. כשאתה נותר קשוב ונוכח למה שקורה, מבלי לנקוט עמדה מראש, אתה יכול לנסות ולקלוט את הכיוון שאליו מוביל האדם שמולך ולהשתמש בו.
העניין הוא שזה מפחיד. כשאני נתקל בכוח, האינסטינקט שלי הוא להתקשות ולהינעל או מנגד לוותר. להבנתי, בשיעורי האייקידו אלי מזמין אותנו להתאמן על היכולת ללכת מעבר לפחד הזה ולאמץ סוג של דריכות קשובה. כשאתה דרוך וקשוב, אתה ער לאיום אך לא נמנע ממנו. אתה מתבונן, מקשיב ואז מגיב .
כשאני מנסה להשליך את העמדה הזאת על החיים זה חמקמק לא פחות. יש לי אין-ספור דוגמאות למצבים שבהם עמדתי מול כוח עדיף, בין אם זה מכוח סמכות או מכוח הנסיבות והאישיות של מי שעמד מולי. אלף פעמים התקשתי, אלף פעמים ויתרתי, וכמה פעמים הצלחתי לנקוט בדריכות קשובה שנתנה מענה הולם למצב.
מכירים סיטואציות של עמידה מול כוח, באייקידו ובחיים? אילו עוד דרכים יש להתמודד עם המצבים האלה, מה הדרכים שלכם? אשמח להארות ותובנות.
