נאקאמורה סנסאי, שבדיוק היה בישראל ללמד סדנה, הינו האוצי'דשי הוותיק ביותר של סוגנומה סנסאי.
באחת השיחות איתו הוא אמר שיש הבדל תהומי בין הטכניקה של סוגנומה סנסאי לבין הטכניקה של מתאמנים אחרים בדוג'ו ביפן. כאשר אתה מתאמן עם סוגנומה סנסאי אתה מרגיש שהטכניקה עובדת היטב בלא מאמץ ובצורה טבעית וזורמת. ואילו אצל אחרים, חלקם מתאמנים מאוד ותיקים, הטכניקה נראית מאוד דומה לזו של סנסאי אבל זה לא עובד אותו דבר.
ונשאלת השאלה: מה ההבדל?
לדבריו, יש רבדים שונים בתוך הטכניקה של סוגנומה סנסאי, רבדים שהם-הם אלו העושים את ההבדל. ומטרתו של האימון באייקידו היא לגלות את הרבדים הללו, את הסודות הסמויים מן העין.
או במילים שלו: "מטרת האימון באייקידו היא ללמוד לראות את הבלתי נראה".
מה אתם חושבים על האמירה הזו?
מהם העקרונות שעושים את ההבדל בין טכניקה שנראית יפה לאחת שגם מרגישה הרמונית וזורמת?
הבלוג של אלי לרמן
למה הוקרת תודה – זה הכי חשוב? 感謝報恩
רגע לפני השנה החדשה – מה הייתם מאחלים לעצמכם? לאורך השנים בהן חייתי ביפן, סוגנומה סנסאי נהג לומר אינספור פעמים: "רגשות תודה זה הכי חשוב!" ותמיד שאלתי את עצמי: למה בעצם זה הכי חשוב? בשבוע שעבר סנסאי שלח מכתב לחברי הדוג'ו שמדבר על (איך לא?) "רגשות תודה והכרת הטוב".
אלי לרמן
תגובה אחת
אז הנה בהצצה המזדמנת שלי אני מוצא תגובה שאולי מתיישבת עם הנכתב למעלה:
מלים נולדות מתוך המציאות.
המובן לנו קורם משמעות לתוך השפה.
העשייה מחדדת את הבנת המלים.
דרכן אנחנו לומדים את העשייה ותוך כדי כך את יכולת הביטוי: של העשייה ושל המלה.
כמו העשייה, כך גם המלה – מתקדמת אתנו בזמן, משתנה, מתחדשת.
חיבוקים רמים,
ירון