נאקאמורה טמפו סנסיי (1876 – 1968), שהשתתף כמרגל במלחמת רוסיה-יפן, חלה במחלת השחפת לאחר שובו ליפן. באותם ימים הייתה השחפת מחלה חשוכת מרפא.
טמפו סנסיי החליט להסתובב בעולם ולחפש מרפא למחלתו. הוא הגיע לארה"ב, לאנגליה וצרפת אך לא קיבל תשובות מספקות. לבסוף, לאחר שנואש, החליט לשוב ליפן ולמות שם.
בדרכו חזרה מאירופה הוא עובר דרך קהיר. במלון יש לו התקפת שיעול חריפה. הבל-בוי במלון מלווה אותו לחדר האוכל ושם הוא רואה את קליאפפה, מי שיהפוך למורהו ליוגה, כאשר עוזריו מנפנפים מעליו במניפה. קליאפפה, שמבטו מצטלב עם זה של טמפו, מחייך ומזמין אותו אליו ואומר לו: "בחזה שלך יש מחלה קשה. אתה הולך לארצך לכרות את הקבר שלך. אבל אין צורך שתמות. אתה תינצל. בוא איתי." טמפו סנסיי החליט בו במקום להצטרף לקליאפפה והגיע איתו להימלאיה, לכפר בו התגורר.
3 חודשים לאחר שהגיעו לכפר בו התגורר המורה קליאפפה, ניגש אליו טמפו ואומר: "באתי איתך עד לכאן כי הבטחת שתלמד אותי ולא לימדת כלום".
קליאפפה עונה: "אני מבחינתי מוכן ללמד אותך בכל רגע. אתה אינך מוכן".
"אני מוכן בהחלט!" עונה טמפו.
"לך תביא כוס מלאה מים" הורה קליאפפה. "ועכשיו מזוג לתוכה מים חמים".המים כמובן גלשו מהכוס. ברור מאליו, להוסיף מים לכוס מלאה – המים גולשים.
"אתה עכשיו כמו הכוס הזו, מלא בעצמך. שפוך מים מהכוס. ואז תוכל לספוג את מה שאני יכול לתת לך".
זוהי גדולתו של קליאפפה, ההבנה של אי המוכנות של התלמיד. גם אם תעביר את הסודות הכמוסים ביותר, אם האדם אינו מוכן, אין בכך שום ערך.
ההתמודדות הזו של "ריקון הכוס" הינה התמודדות השמורה לכל אחד מאיתנו. לכולנו יש אגו שמטרתו להגן על הדימוי העצמי שלנו ונטייתו להעמיד פנים שאנו יודעים הכל.
רק לאחר שנתגבר על המכשול הזה ונצליח לרוקן את הכוס, רק אז נוכל למלא את עצמנו במים חדשים. זהו קרב קשה.
מצפה לשמוע מה אתם חושבים על הסיפור 🙂
7 תגובות
הי אלי,
תודה רבה על הפוסט החשוב הזה.
שמעתי בעבר את הסיפור הזה וכל פעם בורסיה אחרת, אך המסר תמיד אותו הדבר. יחד עם זאת אני קוראת ומקשיבה לסיפור כאילו לא שמעתי אותו אף פעם:)
אומרים שהמורה מגיע כאשר התלמיד מוכן!
אני מאוד מתחברת לאימרה זו במיוחד כאשר אני פוגשת מטופלות שמגיעות אליי לקליניקה – זה בפרוש יהיה המדד לצעד הבא שאליו הן יקחו את השינוי.
ככל שהכוס שלהן תהייה ריקה יותר, יבואו כמו ספוג המוכן לקליטה, כך גם השינוי יהיה גדול יותר ויהווה פריצת דרך בחייהן.
אגב כשאני מגיעה לשיעוריי האייקידו, שהם לא פעם המקום בו אני מטפלת בעצמי, אני בוחנת את הדברים כאילו זו לי הפעם הראשונה בה אני נתקלת בהם, בכל פעם מזוית אחרת.
תודה על הכל, מיכל
מיכל שלום,
תודה על התגובה היפה.
אני שמח שאת רואה בשיעורי האייקידו מקום בו את מטפלת בעצמך. גם אני כך 🙂
ואני משוכנע שכפי שציינת, ככל שהמטופלות בקליניקה שלך יצליחו לרוקן את הכוס – הן תוכלנה ליהנות מהשינוי המשמעותי שבו הן חפצות.
בברכת המשך הצלחה רבה ויישר כוח!
אלי
הי אלי,
תודה על הסיפור היפה ששמעתי אותו הפעם בצורתו הזו
ואני אכן משתדלת לרוקן אחרת באמת אין מקום
מתאמנת לנסות לראות דברים בהתרגשות של פעם ראשונה
תודה
שלי
שלי שלום,
תודה על התגובה היפה.
כפי שציינת, היכולת "לרוקן את הכוס" כמו גם היכולת "לראות דברים בהתרגשות של פעם ראשונה" הן יכולות נפלאות וכל אחד מאיתנו מנסה כמיטב יכולתו להתקרב לאידיאל הזה.
יישר כוח על תשומת הלב וההתכווננות והמשיכי להצליח!
להתראות.
אלי
תודה אלי.
היום סיימתי שנת התנסות מעשית בתיכון במסגרת שנה א בלימודים להוראה. כל אחד מאיתנו סיכם בכמה מילים את מה שחווה. אני סיפרתי שהגדרתי לעצמי יעדים ומטרות מאוד יומרניים לשנה זו בתחילתה, והתכוונתי לעשות בה כברת דרך משמעותית בהכשרה למקצוע החדש. אמרתי לאחר מכן שאני שמח לומר שלא עמדתי ולו ביעד אחד, אלא בעיקר בכל אחד מהם עברתי ממצב של זה שאינו יודע, ואינו יודע כמה אינו יודע, למצב של זה שאינו יודע ומתחיל להבין עד כמה אינו יודע, וכמה עוד יש לו ללמוד (ומכאן השמחה). זה הזכיר לי כמובן את תחושתי בלימודי האייקידו, והשאיפה לשו-שין (נפש של מתחיל). הפוסט מתחבר לי בדיוק לזה, כי אני יודע כעת לתת עוד שם לתחושה שלי. למעשה, הצלחתי במשך השנה ללמוד קצת, ובעיקר לרוקן את הכוס שלי לקראת ההמשך.
מיקי יקר,
תודה על תגובתך המסוגננת והקולחת, כתמיד!
ברכות על סיום שנה א' – ועוד יותר מכך ברכות על הצלחתך בריקון הכוס. זה לחלוטין לא טריוואלי.
מאחל לך המשך הצלחה בדרכך החדשה.
בברכת יישר כוח!
אלי
גדול,
מסתבר שיש לתופעה הזו (של הכוס המלאה בתחילת הדרך) שם:
אפקט דנינג-קרוגר
https://www.facebook.com/kanbeharaza/videos/2004253083127541/?hc_ref=ARRAXZ8EAdzM9inYowPdHBt5ReZhbjO5GgRiBBFCBZgXK2o3nVd4fjkK_n1-2bY2iHk&pnref=story
בסרטון הם מסבירים בדרך מופלאה את התופעה הזו.
קדימה הצלוח'ס
מיקי ברקל