הפיצה הטובה

הפיצה הטובה

לפני כשנה ישבתי עם אשתי בפאב מקומי באבן יהודה. היה זה מוצאי שבת ובשולחן לא רחוק מאיתנו התיישבה קבוצה של 6 חבר'ה צעירים.

ניכר על פניהם ועל פי צורת שיזופם שאלה חיילים. ניכר גם שהם מנסים לחסוך עלויות. הזמינו לשולחן 2 פיצות גדולות ולא הזמינו שתיה קלה או בירה כלשהיא אלא רק קנקן מים. המשכנו אנחנו בארוחתנו והם בארוחתם. סיימנו אנחנו לאכול וקראתי למלצרית. "חשבון?" שאלה, "כן, וגם את החשבון של השולחן ההוא", "באמת?" (משהו השתנה בעינייה, עתה נראו זוהרות יותר), "באמת!". היא חזרה עם 2 החשבונות. תגובתה הייתה פרייסלס "כולי רועדת" אמרה, "למה? זה כזה נדיר?", "אני פה שנה ועוד לא קרה לי, ממש מרגש אותי", "מוזר" אמרתי, "נראה לי שצריך לקרות מידי פעם" (למרות שלמען גילוי נאות, זו גם פעם ראשונה שלי).

שילמתי ויצאנו.

זהו.

נזכרתי באחד המשפטים שאלי לרמן מזכיר לנו מידי פעם "ללכת בלי להשאיר עקבות", בהקשר אחד זה לעשות דברים עד הסוף ולא להשאיר "זנבות" של דברים לא גמורים. אבל בהקשר אחר המשמעות היא להימנע מפנקסנות, לתת בלי לצפות לקבל משהו חזרה. באימוני האייקידו אנחנו מתרגלים בזוגות. פעם אני תוקף ובן הזוג מתרגל ואז בן הזוג תוקף ואני מתרגל. לפעמים בן הזוג עובד איתנו בקשיחות או אולי אפילו מבצע את הטכניקה בצורה כואבת. במקום להיגרר ל "ככה? אני אראה לו מה זה, שירגיש גם הוא" שווה לנסות אולי להמשיך לתת את מה שאני נותן בלי לצפות לקבל את אותו הדבר. זה לא קל, אבל כשמצליחים זה מתגמל!

4 תגובות

  1. אחת התובנות החשובות והכי קשות. היכולת לתת את עצמך עד הסוף היא קשה אבל מראה מתי באמת "עלית דרגה".

להגיב על יוגב ריינהולד לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פוסטים נוספים שאולי יעניינו אותך

אז איך היה לכם ביפן
הבלוג של אלי לרמן

אז איך היה לכם ביפן?

במוצ"ש 6/4/2019 יצאה משלחת של המרכז הישראלי לאייקידו למחנה אימונים בפוקואוקה, יפן. חברי המשלחת: גיא טוטקה, חנה בהק, יוסף צעירי, עדי גורן, אדי האס שאליו הצטרפו אשתו סווטה ושני ילדיו אורי ואיתי ועבדכם הנאמן.

המשך קריאה »