לפעמים, דווקא ברגעים קטנים בטקסים שגרתיים מתחבאות תובנות — לא כי קרה בהם משהו יוצא דופן, אלא כי אנחנו עצמנו השתנינו.
בשישי האחרון ישבנו בטקס שבועות של עומר, הבכור שלנו, בו גם קיבל את ספר התורה שלו. בדרך כלל, טקסים כאלה הם לא ממש כוס התה שלי — לא בגלל התוכן, אלא כי אני נדרש לשבת במשך יותר משעה על מדרגה 🙃. הגוף שלי, ובעיקר הגב, בדרך כלל מתחיל להתלונן הרבה לפני השכל ושפיפה רכונה מגיעה בנסיון למצוא תנוחה שתישא את העומס.
אבל הפעם קרה משהו אחר. אולי זה תהליך של תרגול וחיזוק (כנראה) ואולי גם מודעות … בוודאות משהו פשוט השתנה — הצלחתי לשבת זקוף, בנינוחות, עם גב ישר ותחושה של יציבות פנימית. בלי מאבק, בלי כאב. רק להיות.
מרוב שהתרגלתי לעצמי הישן, פתאום ה״תורה״ החדשה הזו חוללה בי תמורה שלא האמנתי שהיא אפשרית.
זה גרם לי לחשוב על איך תהליכים אמיתיים קורים לפעמים בשקט, בלי שנרגיש, עד שפתאום אנחנו מוצאים את עצמנו במקום חדש. בדיוק השבוע קראתי ספר על התרבות היפנית, (איקיגאי של הקטור גרסיה) ובו היה משפט שתפס אותי:
変化は、ただ粘り強さによって静かに現れる
“שינוי מופיע בשקט, רק דרך התמדה עיקשת.”
אז בזמן שעומר מקבל את התורה של העם שלנו, אני מרגיש שאני לומד תורה חדשה — על הגוף, על ההקשבה, על תנועה.
חג שמח ותודה על הכל ❤️
