במהלך השנים, גיליתי שאנשים נוטים להתאהב ברעיונות של עצמם, שואפים לקדם אותם, ואפילו נלחמים עבורם, אך לעומת זאת, רעיון טוב שמישהו אחר נתן להם יתקבל במקרים רבים בהתלהבות פחותה, ואף בהתנגדות, במיוחד אם הוא כרוך במאמץ או בשינוי הרגלים. כל אחד אוהב להרגיש שהוא מצליח בכיוון שבחר בו. אף אחד לא אוהב שאומרים לו מה לעשות.
אחרי שהבנתי את זה, החלטתי לנסות להמתין קצת עם הרעיונות שלי, ולתת קודם לזולת את המקום להעלות את הרעיונות שלו. כלומר, כאשר אני רוצה לקדם נושא מסוים, או לפתור בעיה, במקום לקפוץ ישר לפתרון, אני מנסה להתאפק, להקשיב, ולשאול שאלות, כדי שהאדם שמולי יעלה בעצמו את הרעיון שלו לפתרון.
כך למשל בעבודה, אני עובד בעיקר עם קולגות מחו"ל, והנטייה שלנו כישראלים היא להרגיש שאנחנו תמיד יודעים מה נכון לעשות, לתת פקודות, ולדרוש מהסביבה לבצע את זה כאן ועכשיו. ההתנהלות הזאת מתקבלת שם בפחות אהדה, ולעיתים זה מרגיש כמו פיל בחנות חרסינה.
השיטה הזו תורמת לדו שיח הדדי ומכבד יותר, למציאת פתרונות שלא היו מתקבלים בדרך אחרת, ולהעלאת רמת המחויבות שלהם לפתרון.
גם בחיי המשפחה, האפשרות הזו קיימת. הרי לכל גבר יש את השלב הזה בחיים, שבו הוא סוף סוף מבין שאשתו רוצה שיקשיב לה, ולא שייתן לה רעיונות יצירתיים לפתרונות, שאותם היא מכירה טוב ממנו. הילדים מצדם נוהגים מגיל מסוים להגיב במבט מזועזע לרעיונות הנפלאים של ההורים שלהם, ולגשת מיד לעשות את ההיפך. ולכן גם הבית הוא סביבת תרגול לא רעה לעניין הזה.
הניסיון הזה מוביל לעיתים לרעיונות שאני עצמי חשבתי עליהם מראש, אך לא בהכרח. במקרים רבים זהו רעיון שונה לחלוטין וטוב יותר, ולכן חשוב להקשיב באמת.
עם הזמן גיליתי שבמקרים שבהם אני מצליח להתאפק, ולעיתים אף להתעלות על ההרגל הילדותי של לקיחת קרדיט על רעיונות, השיטה הזו עובדת בצורה הרבה יותר יעילה מבחינתי, חסכונית באנרגיה, וגם נראה שכולם נהנים מכך שלא מכריחים אותם לבצע דברים, אלא הולכים עם הרעיונות שלהם.
האם זה נשמע מוכר?
מי שענה לעצמו "כן זה מזכיר אייקידו" – היה לו רעיון מצוין 🙂
כשהתחלתי להתאמן באייקידו, השתמשתי בהרבה כוח, ונהגתי לגרור את הפרטנר שלי (האוקה) חסר המזל לכיוון שאליו רציתי שיגיע, וכך למעשה קידמתי בכוח את הרעיונות שלי. ככל שחולף הזמן, אני מנסה להקשיב לאוקה, לנסות להבין לאיזה כיוון הולכת האנרגיה שלו, או בעצם מהו הרעיון שלו (למשל לנסות לתת לי אגרוף), ומשם מתאים את עצמי אליו ולכיוון שבחר, ומתוך כך מנסה להוביל אותו עד להטלה או לריתוק. אני נהנה הרבה יותר לבצע את הטכניקה בצורה הזו, שהיא זורמת והרמונית, וגם האוקה נראה יותר נהנה מכך שהולכים "עם הרעיון שלו", ולא סוחבים אותו בכוח.
באחד האימונים האחרונים נחתה עלי התובנה שבעצם אנחנו מתרגלים באייקידו את הטכניקה הזו של עידוד להעלאת רעיונות, שכמו בחיים האמיתיים היא לא פשוטה, ומצריכה צניעות, הקשבה, סבלנות, וכבוד לזולת.
כאשר סיפרתי את זה לסנסאי אלי לרמן, היה לו רעיון בשבילי – לכתוב על זה פוסט לבלוג. אז אלי, תודה על הרעיון המצוין!
תגובה אחת
כתבת יפה. מעורר השראה.