האם אייקידו קל יותר למתחילים או למתרגלים ותיקים?
לפני כמה ימים נתקלתי בציטוט מקסים ומעורר מחשבה של טאמורה סנסאי.
טאמורה סנסאי היה המורה הראשון לאייקידו במועדון האוניברסיטה שבה למד סוגנומה סנסאי וכך היה בעצם המורה הראשון שלו.
לפני כמה ימים נתקלתי בציטוט מקסים ומעורר מחשבה של טאמורה סנסאי.
טאמורה סנסאי היה המורה הראשון לאייקידו במועדון האוניברסיטה שבה למד סוגנומה סנסאי וכך היה בעצם המורה הראשון שלו.
רגע לפני השנה החדשה – מה הייתם מאחלים לעצמכם? לאורך השנים בהן חייתי ביפן, סוגנומה סנסאי נהג לומר אינספור פעמים: "רגשות תודה זה הכי חשוב!" ותמיד שאלתי את עצמי: למה בעצם זה הכי חשוב? בשבוע שעבר סנסאי שלח מכתב לחברי הדוג'ו שמדבר על (איך לא?) "רגשות תודה והכרת הטוב".
בספר טאו טה צ'ינג (שנכתב לפני 2500 שנים) בפרק 56 יש משפט קצר שבתרגום חופשי הולך כך: "מי שיודע אינו מדבר, מי שמדבר אינו יודע". איך זה קשור לנושא החודשי שלנו.
היה מנכ"ל של חברה מאוד גדולה שנקלעה לקשיים. הוא ניסה כל מיני דרכים להחזיר את החברה למסלולה אך ללא הצלחה. יום אחד המליץ לו מישהו ללכת להיוועץ בראש מנזר הזן הסמוך.
במהלך שנותיי ביפן, למדתי מסוגנומה סנסאי אייקידו. אבל, הוא תמיד הזכיר לנו: "אייקידו חייב להיות חלק מהחיים. החוכמה היא לעשות אייקידו בחיים!" אני זוכר שבתחילה לא הבנתי מה הקשר. איך אומנות לחימה קשורה לחיים?
"בין הגירוי לתגובה ישנו מרחב.במרחב הזה בכוחנו לבחור את תגובתנו.בתגובתנו טמונים הצמיחה והחופש שלנו." – ויקטור פרנקל, רופא ופסיכיאטר, מייסד הלוגותרפיה, מחבר "האדם מחפש משמעות"
גם השבוע קראתי בדוג'ו שיר של סאקאמורה סנסאי אם תרצה ותתפלל הפרח ייפתח או ביפנית: 念ずれば 花開く 坂村真民 מה דעתכם על השיר? איך אתם מבינים אותו?
הציפייה שלי מהסדנה בדרך כלל מרוכזת בלימוד טכניקות נוספות ושיפור טכניקות קיימות. יש לנו אורחים חשובים שבאו מרחוק וגם מקרוב ואיתם מגיעים ניסיון רב, אחר, ושונה, ומטבע הדברים צופן בחובו המון פוטנציאל לימודי.
אבל בסדנה האחרונה פתאום גיליתי…
במהלך השנים, גיליתי שאנשים נוטים להתאהב ברעיונות של עצמם, שואפים לקדם אותם, ואפילו נלחמים עבורם, אך לעומת זאת, רעיון טוב שמישהו אחר נתן להם יתקבל במקרים רבים בהתלהבות פחותה, ואף בהתנגדות, במיוחד אם הוא כרוך במאמץ או בשינוי הרגלים. כל אחד אוהב להרגיש שהוא מצליח בכיוון שבחר בו. אף אחד לא אוהב שאומרים לו מה לעשות.
לפני כשנה ישבתי עם אשתי בפאב מקומי באבן יהודה. היה זה מוצאי שבת ובשולחן לא רחוק מאיתנו התיישבה קבוצה של 6 חבר'ה צעירים.