את הנושא החשוב של "הכרת הטוב", "הוקרת תודה" וכיוצא באלה אני מכיר הרבה מאוד שנים. זה נושא שסוגנומה סנסאי מרבה מאוד לדבר עליו ואף כתבתי פוסט שכותרתו: "למה הוקרת תודה – זה הכי חשוב?"
אבל מידי פעם, אנו מקבלים הזדמנות לראות משהו "מוכר", משהו שאנו "כבר יודעים" בצורה מרעננת שלא לומר מטלטלת.
אתמול שמעתי ראיון עם שורד השבי אלי שרעבי. האיש היה בשבי החמאס כמעט 500 יום. אחד החלקים שהכי הרשימו אותי בראיון היה כאשר המראיינת שאלה אותו "איך הצלחת לשמור על שפיות במהלך השבי?" אחד הדברים שהוא סיפר היה הטקס שהוא היה עושה בכל יום, טקס שהוא לימד גם את השבויים הצעירים שהיו איתו: בסוף כל יום למצוא 3 דברים טובים שקרו לו. הוא סיפר שבתחלה הם התחילו עם דבר אחד טוב שקרה לי ובהמשך הגיעו לשלושה דברים טובים.
אנחנו בדוג'ו עושים את הטקס הזה במפגשים החברתיים, מתוך מטרה לתרגל את "שריר הוקרת הטוב". וגם במפגשים הללו, לא תמיד קל לנו למצוא אפילו דבר אחד שעליו אנו מלאי תודה.
אבל בשבי החמאס, מתחת לאדמה, כשמתעללים בך ומרעיבים אותך, כאשר אתה בחוסר וודאות ובחוסר שליטה מוחלט וחייך תלויים במצב הרוח של שוביך, בסוף כל יום למצוא 3 דברים טובים שקרו לך – זו גדלות נפש בסדר גודל אחר.
שמעתי את הראיון וחשבתי לעצמי "איזו עוצמה" ועוד חשבתי שמבחינה פרקטית כנראה שגם בזכות הגישה החיובית שלו הוא הצליח לשרוד ואף עזר לשורדים האחרים בכך שעודד אותם ונתן להם כלים להתמודד.
אני מאחל לכולנו שנתרגל ונחזק עוד יותר את "שריר ראיית הטוב" בכל יום. קודם כל בשבילנו, אבל גם בשביל כל מי שפוגש בנו.
מה דעתכם? מה אתם לוקחים מהסיפור של אלי שרעבי?
כתמיד, מצפה לקרוא את הארותיכם ותובנותיכם.
בשורות טובות!
