יום שמחת תורה, שהיה אמור להתמלא בשמחה ובתפילה, הפך בנסיבות טרגיות ליום שייחרט לעד בזיכרון הלאומי – 7 באוקטובר. עבור תושבי עוטף עזה, הוא סימל פלישה אכזרית ואירועי טבח קשים מנשוא. בקיבוץ בארי, מצא עצמו אבידע בכר, חקלאי ששורשיו נטועים עמוק באדמתו, נצור בביתו עם אשתו דנה, בנו כרמל ובתו הדר.
השלווה החגיגית הופרה באחת על ידי שאון בלתי נתפס. מחבלי החמאס חדרו לקיבוץ, והבית הפך למלכודת אש. הלהבות חדרו אל הממ"ד, ובתוך רגעים נוראים נגדעו חיי יקיריו – דנה וכרמל אינם עוד. אבידע והדר, פצועים בגוף ובנפש, חולצו מן התופת, אבידע משאיר מאחור רגל, אך נושא עמו משא כבד בהרבה של אובדן.
בבית החולים, בין גלים של כאב פיזי וצער אינסופי, החל אבידע להתמודד עם המציאות החדשה והאכזרית. איך קמים מתוך החורבן? איך נושאים את משקל האובדן הבלתי נתפס הזה? החיים, שעד לא מזמן היו שזורים בשמחת משפחה וחיי עבודה פשוטים, התהפכו ברגע אחד לתהום עמוקה.
במיטה סמוכה שכב פצוע נוסף, איש דתי שנפגע בעת תפילת שמחת תורה בשדרות. אבידע שמע את תפילותיו השקטות, את הודיותיו לאלוהים. "על מה יש לך להודות?" שאל אבידע בכאב, קולו זועק את האבסורד. "תראה מה קרה לנו!"
תשובתו של השכן הייתה פשוטה ועמוקה: "להודות לקב"ה מפחית לי את הכאב."
ברגע הזה, מספר אבידע, הבזיקה בו תובנה מפתיעה. ההודיה אינה תלויה בנשוא שלה, אלא בעצם בגישה הפנימית. היא יכולה להיות מופנית לכל דבר – לחמלה של הצוות הרפואי, לכוחו שלו לשרוד, אפילו לזיכרונות היפים שנותרו. העיקר הוא האימון המנטלי של הכרת תודה, היכולת למצוא נקודות אור גם בתוך החושך הגדול ביותר.
אבידע יכול היה להתמסר לייאוש, לאבל המצדיק את עצמו בנסיבות איומות אלה. אך הוא בחר אחרת. הוא בחר להודות על השנים היפות שחווה, על האהבה העמוקה לאדמתו ולמשפחתו, על הזכות לגדל את כרמל במשך 15 שנים ולחלוק 20 שנות נישואין עם דנה אהובתו. הוא הבין שלא מעט אנשים לא זוכים לחלק ממה שהוא זכה לו.
הבחירה המודעת שלו בגישה של הכרת תודה, בתוך הכאוס והאובדן, היא שהעניקה לו את הכוח לשאת את הבלתי נסבל ולמצוא את הרצון להמשיך לחיות. אבידע בכר, מתוך השבר הנורא, מלמד אותנו שיעור עמוק על עוצמת הרוח האנושית לבחור בחיים ובמשמעות, גם כשהכל נראה חסר תקווה.
