לפני די הרבה שנים למדתי את המשפט Ichi-go Ichi-e ביפנית. בתרגום ישיר מהמקור: "זמן אחד מפגש אחד" אבל לעניות דעתי "מפגש של פעם בחיים" ממחיש טוב יותר את הכוונה. אפילו כתבתי עליו פוסט לפני מספר שנים.
מה כל כך מסובך? כולנו מבינים שאנחנו זמניים בעולם הזה, שהזמן מתקדם לכיוון אחד. כלומר, כל חוויה וכל מפגש הם חד פעמיים. לא יהיה עוד אחד. פשוט, לא?
היום קיבלתי Wake-up Call.
התקשרה אליי אישה ואמרה שהיא אמא של מור שמתאמנת בדוג'ו ברעננה. מור, בחורה יפה ועדינה בת 20, הצטרפה לדוג'ו לפני 3 חודשים בערך ובשבועיים האחרונים לא הגיעה. סיפרתי לאימה שניסיתי להתקשר אליה והיא לא ענתה. ואז היא אמרה לי: "מור נפטרה". ביקשתי ממנה לחזור על מה שאמרה כי הייתי משוכנע שלא שמעתי היטב. אבל היא חזרה על אותו המשפט בשנית. הייתי בהלם מוחלט! דמעות הציפו את עיניי והתקשיתי לדבר.
מור החליטה לקחת את חייה ונראה שתכננה את העניין בקפידה.
האם ביקשה להודות לי על התקופה בה מור התאמנה וסיפרה שביומנה מור כתבה שהיא מאוד נהנית באייקידו ושהפעילות מאוד משמעותית עבורה. הודיתי לה על שהתקשרה לעדכן אותי וסיכמנו שניפגש בקרוב. סיימנו את השיחה ומצאתי את עצמי המום ובוכה בקול. המום מהשבריריות של החיים, מהאובדן הפתאומי. שום דבר בעולם לא יכול להכין אותנו להודעה כזו.
ואז שאלתי את עצמי מה אני לוקח מזה? מה השיעור שלי?, והתשובה שלי הייתה מחולקת לשניים:
א. לזכור שלעולם לא אדע אילו התמודדויות עוברות על מישהו אחר. ולכן, להשתדל להיות פחות שיפוטי.
ב. להיות יותר מודע לשבריריות הקיום שלנו, ליהנות יותר, לצחוק יותר ולהיות נוכח יותר בכל מפגש.
אין לי מושג כמה זמן תתמיד ההשפעה של השיחה עם אימה של מור, וברור לי שלכולנו כבני אנוש נוח יותר להעמיד פנים שאנו וכל מי שאיתנו נהיה כאן לנצח. אבל האשליה הזו אינה משרתת אותנו. ואם נרצה להתקרב ולו במעט לאידיאל של "זמן אחד מפגש אחד" – כדאי לנו להיות מודעים לזמניות שלנו ולשבריריות הקיום.
סטירת לחי מצלצלת. אני התעוררתי!
היי שלום מור יקרה. תחסרי לי מאוד.
תגובה אחת
אלי יקר
סיפור כול כך עצוב
ואף לא מילה שיפוטית אחת על נטילת חיים בגיל הנעורים
את שני השיעורים שציינת אני מחבק בשתי ידיים
החיים משתנים גם ללא שליטתנו
כול כך קשה היא התנפצות אשליית השליטה וכה קשה הדרך לחיות בחיים חסרי שליטה
כך שמקום הקטן שנוכל לשלוט נהיה מיטיבים אמן
נוחי על משכבך בשלום מור יקרה