האימון באייקידו מורכב מטכניקות שאנו חוזרים ומתרגלים שוב ושוב. כלפי התקפה מסוימת יש מגוון טכניקות ואנו חוזרים ומתרגלים אותן. האימון באומנויות לחימה כולל גם חזרות רבות על מנת להטמיע בגוף (ובמוח) דפוסי תנועה חדשים, אפשרויות חדשות לתגובה שלא היו זמינות לנו קודם. ומאחר והטכניקות מורכבות, נדרשות חזרות רבות על מנת להפוך טכניקה מסוימת לזמינה לנו (במיוחד במצב חירום בו זמני התגובה קצרים מאוד).
אך תבניות התנועה הללו, המשרתות מטרה חשובה מאוד, עלולות לאורך השנים להפוך למלכודת. אם אני חוזר שוב ושוב על אותה תבנית אני עלול להפוך עבד שלה. למשל, אני עלול להפוך שאנן. אחד האתגרים הגדולים ביותר של מתאמנים ותיקים הוא לצאת מהתבנית, לראות אותה מזווית חדשה, לשאול את עצמו שאלות בקשר אליה ולהמשיך ולהעמיק בה.
תבניות התנועה באייקידו נועדו להעביר מסרים עמוקים מאוד. ההיתפסות ל"צורה" והחזרה עליה היא מלכודת שקל מאוד ליפול אליה. היכולת של כל מתאמן לשאול את עצמו בכל שיעור מחדש: "איזה דבר חדש אני לומד היום בטכניקה הזו?" היא תנאי הכרחי להמשך התפתחות וגדילה.
ישנו אידיאל מפורסם הנקרא "שו-שין" (נפש של מתחיל) וניתן לקרוא עליו בפוסט שפורסם לפני מספר שנים.
ואידיאל מפורסם נוסף הוא "רוקן את הכוס", גם עליו כתבתי בעבר. כל אלה הם רמזים לכיוון ההתפתחות הנכון: עלינו להגיע לכל שיעור בנפש של מתחיל, עם כוס ריקה, ולשאול את עצמנו "איזה דבר חדש אני לומד היום?", רק אז נוכל להמשיך ולהתפתח בדרך האייקידו.
זה ממש ממש קשה לביצוע, וככל שאנו מתאמנים יותר שנים האתגר מתעצם. ניתן לומר שזו מלחמה בין האגו (המנסה להתגאות במה שאנו כבר יודעים) לבין האני הגבוה שיודע שהמהות היא להמשיך להתפתח.
מי ינצח בקרב? זה שנבחר להאכיל.
מה אתם אומרים?
