ניתן לומר כי אטיקט הוא דרך התנהגות מנומסת בין אנשים בחברה, בין חברים למקצוע או בכל קבוצה שהיא. זו התנהגות מקובלת של מתן כבוד, המביעה מודעות והתחשבות כלפי אנשים וכלפי מקומות. לאטיקט חשיבות גדולה ביפן בכלל ובעולם אומנויות הלחימה היפניות בפרט. אלה הלומדים אייקידו, קדים בכניסה לדוג'ו וביציאה ממנו; בעלייה למזרן ובירידה ממנו; לפני השיעור ובסופו; ולפני התרגול ובסופו. הקידה היא ברכת שלום. עצם הקידה והצורה בה אני קד, מבטאים הכרה במעמד, בתפקיד ובוותק של זה שאני קד לו, וכבוד שאני רוחש לו. בהכרה במה שקיבלתי ממנו במהלך העבודה על הטכניקה. יש ביטויי התנהגות נוספים באטיקט, כמו הגעה לשיעור בחליפה נקייה, ציפורניים גזוזות וכולי.
בעיניי, האטיקט מאפשר דברים נוספים שלא בהכרח קשורים להתפתחות שלנו כתלמידי אמנות לחימה, אלא אלינו ולחיי היום-יום שלנו – האטיקט מספק לנו הזדמנויות לצמוח וללמוד כבני אדם.
ראשית, מימוש האטיקט מהווה מעין חציצה או הבדלה בין עולמות ובין מצבים נפשיים: כשאני פותח את דלת הדוג'ו, נכנס פנימה וקד, אני מכיר בשונות שבין העולם שמחוץ לדוג'ו, עולם החולין וטרדות היום-יום, לבין התרגול, האימון ומה שאני רוצה ללמוד, כדי להשתפר כאדם; אני לא רוצה לסחוב עליי את משא השגרה לתוך המקום של ה"דרך", אלא להשאיר אותו בחוץ, כדי שאוכל להקדיש את כול כולי ללימוד; אני לא נכנס פנימה כאדם הנכנס לבנק, לשירותים או למסעדה, אלא עוצר, אוסף את עצמי, נזכר ברצף תנועות מסוים, קד ונכנס פנימה. זו יכולה להיות מדרגה למצב נפשי שונה וגם להכרה וערנות גבוהים יותר.
שנית, בכל הנוגע ללימוד עצמו – ההתיישבות, הקידה בעמידה או בישיבה, הקימה – אלה הפעולות הראשונות שאנחנו רואים את המורה עושה במהלך השיעור. השיעור מתחיל בסדרה טקסית של פעולות הקשורות לאטיקט. לאחר מכן יש סדרת פעולות גופניות אותן אנו מחקים במסגרת החימום, ואחריהן גוף השיעור – הטכניקות השונות אותן אנו רואים בהדגמה, ולאחר מכן מנסים לבצע כמיטב יכולתנו.
הפעולות הקשורות לאטיקט הן הראשונות ולכאורה הפשוטות ביותר. הן הדבר הראשון שקורה בשיעור, והן חוזרות על עצמן במהלכו פעמים רבות. תהליך הלימוד שלנו – החשיפה החזותית לאטיקט, הניסיון להבין איך דברים נעשים, הניסיון שלנו לחקות מה שראינו, היכולת שלנו לראות מה עשינו בפועל, להשוות בין זה לבין מה שהמורה עשה, להבין איפה ההבדלים, ממה הם נובעים, ומה עלינו לשנות בפעם הבאה שנעשה את זה – כל זה הוא תהליך החוזר על עצמו בחימום ובתרגול האייקידו. כשם שאנחנו שואפים לבצע את הטכניקה בצורה הטובה ביותר, כך אנחנו יכולים לנסות להיצמד בצורה הטובה ביותר לאטיקט במהלך השיעור – לקוד כהלכה למורה ולשותפינו לאימון, לשבת בראש זקוף ובגב ישר בכל מהלך ההסבר, לנשום לבטן, לא לתת למחשבות לנדוד למקומות אחרים, להיות קשובים להוראה ולא לדבר עם אחרים. בתרגול האטיקט, כבתרגול הטכניקה, אנחנו יכולים לשאוף לביצוע הטוב ביותר, ולעבוד לקראתו.
שלישית, האטיקט מאפשר לנו לתרגל את הנושא של כאן ועכשיו בצורה ממוקדת מאוד מחד, אך פשוטה מאוד מאידך. גם אם היה לי יום רע – איחרתי לעבודה, נתקעתי בפקק, רבתי עם אשתי או שסתם יש לי מצב רוח רע – תרגול טוב של אטיקט מאפשר לי לשכוח את זה, למחוק הכול, ולמרות כל תלאות היום לשאוף לבצע קידה מושלמת, להתיישב ולקום בגב ישר, לחייך באמירת התודה והשלום, ולהוכיח לעצמי שכל הכישלונות שצברתי לא מעידים על כך שנידונתי להיכשל עד הרגע בו אני הולך לישון. אני יכול לנשום עמוק, להיות כאן ועכשיו, ולבצע את פעולות האטיקט כמו קאטה, כמו בחינה, ולהצליח. זה דבר קטן שמראה לנו שכל עוד הנר דולק, ניתן לשנות. הודות לכך אני יכול לעשות את ההשלכה כלפי חוץ, ההופכת את אמנות הלחימה לדרך חיים. מההצלחה הזו אנו מבינים שנוכל ליישם מחוץ למזרן את מה שגילינו שניתן לעשות עליו.
