אוקמי

אוקמי 受身

החודש אנו מתמקדים בנושא "אוקמי".
הפירוש של המילה ביפנית הוא:
"אוקה"  – לקבל
"מי" 身 – גוף
כידוע, באייקידו אנו מתאמנים תוך החלפת תפקידים, ומחצית מהזמן אנו בתפקיד אוקה (נותנים אוקמי), כלומר מקבלים את הטכניקה.
למרות שמדובר בתפקיד שמעסיק אותנו 50% מהזמן, כמעט ואין טקסטים המסבירים את מהות התפקיד.
זה כביכול מובן מאליו…
אז בהיותנו ישראלים וורבאליים, דיברנו על הנושא ותרגלנו אותו עם דגשים שונים ומזוויות שונות, וגם ציינו שהאוקה האידיאלי הוא "מראה".
עוד דיברנו על כך שאוקמי טוב כולל שלושה אלמנטים חשובים:

1. להתקיף

2. לשמור על המרכז
3. להקשיב
מה אתם חושבים על האוקמי?
מה מאתגר מבחינתכם?
האם אתם רואים חיבור בין "אוקמי" לחיי היומיום?
כתמיד, מצפה לתובנותיכם מאירות העיניים.

5 תגובות

  1. מנקודת המבט שלי אני רואה 2 אתגרים בלתת אוקמי (מלבד להיות מראה עבור הנאגה):
    הראשון – לשחרר שליטה או את הצורך בשליטה ולנסות להרגיש את "החוויה"
    השני – לנסות ולהקשיב מה קורה לי ולגוף שלי תוך כדי שאני נותן אוקמי על מנת ללמוד ולשפר את יכולותיי כנאגה

    מבחינתי אוקמי היא דרך דו סיטרית – אני נותן אוקמי כדי שהנאגה יוכל לבצע את הטכניקה בצורה מיטבית אך בו בזמן אני מחפש מה אני יכול ללמוד מזה.

  2. היי אלי יקר,
    אני זוכרת את הרגע שבו החלטתי ביני ובין עצמי להתחייב לתירגול אייקידו. השתתפתי בסמינר ב2010 בים המלח. השתתפתי באימונים בודדים לפני הסמינר והייתי מוקסמת מאוקמי שנתנו כמה אייקידוקות מאירופה. הרגעים הללו חקוקים עמוק בזכרוני: אייקידוקות שנעים בגוף כמו חיה. כל רגע היה מלא במודעות ערה כמו נמר אורב לטרף. כמו חתול. כמו מים. בזרימה. בהלימה. בהרמוניה. הרמוניה והלימה עם ההתקפה.

    בעת ההיא הבנתי אייקידו כמו ריקוד. לא הכרתי שמות של טכניקה וממש לא עניין אותי לפתח מיומנות של שימור עצמי…רציתי לפתח מיומנות תנועה: להיות מסוגלת לנוע ככה בריקוד שלי.

    עם השנים הפרספקטיבה שלי השתנתה וגם מהות התירגול וכוונותיי. זה מה שמשך אותי פנימה אבל מה שממשיך לאתגר עמוק בהרבה.

    בתירגול אני מעדיפה לקבל טכניקה ולשקף, לתת אוקמי. אני אוהבת שהאחריות ליזום אינה שלי. שהאחריות לבצע את הטכניקה בצורה אפקטיבית נושרת ממני. היום אני כבר שוות נפש לשני התפקידים אבל באוטומט שלי מעדיפה לתת אוקמי.
    בתחילת הדרך לא הייתי מחוברת לסנטר, הייתי משאירה את היד מאחור וממשיכה לנוע, זרועות מתעופפות, גב מתעגל. משוחרר ומפורק כמו בריקוד.
    עם השנים הבנתי שאייקידו זו מודעות פנימית ושהתנועה היא החיבור בין גוף ומיינד ותיזמון ומאי ועוד ועוד ועוד מלא מלא פרטים. עם התירגול לומדת לשמור על המרכז, לא לוותר על היציבות שלי, לזרום עם הרגליים ולא להיתקע. באוקמי.
    ועדיין יש לי הרגלי תנועה שמשקפים את הלך הרוח הפנימית. אני ממש אוהבת לגלות אותם, כמו עשבים שוטים בגינת התת מודע, ולנקש. פעם הייתי מתביישת נורא ונבוכה מהשלומיאליות או מהזיכרון הקצר כמו של הדג ההוא מהסרט ההוא (ששכחתי שמו). היום זה כבר לא מזיז לי שאני שוכחת. נזכרת ושוכחת. בסוף זה נטמע בגוף. ובראש. לאט. שנים.
    יש דברים שמקבילים גם בריקוד החיים. גם בשימור העצמי של תירגול אייקידו ביום יום. אני לומדת לגלות מתי אני על טייס אוטומטי באוקמי שלי – במיוחד כשההתקפה היא הצעת ״עזרה״ נניח.
    הערב הנחתי את המזרנים לשיעור בוקר שלי מחר. היה אירוע של המושב באולם ולאט לאט אנשים עזבו וקיבלתי שוב ושוב הצעות של עזרה מאנשים במושב. וסרבתי לכולם בחיוך. לא עלה בדעתי.
    רק אחרי שהם הלכו אני קולטת בחיוך על עצמי שאני באוטומט…שלא נתתי אוקמי. לא שיקפתי מציאות, לא שיקפתי יום חדש. שיקפתי את האתמול שלי וכל יום לפניו.
    לומדים. בנישין קאן.
    מצטרפת ליעקב דוד – באוקמי יש התמסרות שמחייבת שיחרור משליטה. ומחייבת להיות חדשים בזמן עכשיוי. או לגלות איך אני לא…ולשפר כל פעם מחדש.

    הודיה גדולה על הלמידה האינסופית מהאוקמי שאתה נותן בכל רגע , באימונים ומחוץ לאימון.
    תודה אלי סנסיי מורי היקר.
    מכל הלב.

  3. עבורי האתגר באוקמי הוא להוות מראה, מראה שלא מוסיפה או מחסירה דבר. בעיני, זה כמו לא להיות שם, או לפחות לא להיות שם עם השיפוטים והדעות שלי, רק כנוכחות משלימה לנאגה. לא פשוט בכלל..

  4. סנסיי יקר,
    יש מספר דברים שעלו בי לאורך השנים בנושא האוקמי.
    הדבר הראשון הופיע בתחילת הדרך…
    לא הבנתי את ה-"למה".. למה לתת "אוקמי טוב" – ומה זה אומר באמת, אוקמי טוב.. לשחק את המשחק, ליפול כמו שאני אמור ליפול, להגיב כפי שנכון להגיב בסיטואציה שאני מקבל את הטכניקה..
    לא הבנתי את המטרה של זה, וכל עוד לא הייתי ברור לעצמי על המטרה של אוקמי טוב – לא היה לי יותר מדי אינסנטיב לעשות את זה, אלא יותר להיות מרוכז בעצמי, באיך לא להיפגע, באיך "להראות שאני יודע" ע"י כך שאני או אצביע או אדבר את הטעויות של הנאגה..
    יתרה מכך, מכיוון שבתחילת הדרך צפיתי הרבה בסרטוני אייקידו ביוטיוב, ראיתי גם את הסרטונים של כל מני מאסטרים מפוקפקים שמעיפים את התלמידים שלהם, מבלי לגעת בהם בכלל ומה קורה להם כשהם נתקלים במישהו שלא למד אצלהם ולמד שיטות אחרות, ולא עף באוויר מכל מני ניפנופי ידיים. מה שחיזק אצלי את חוסר ההבנה במתן אוקמי "נכון".

    אבל עם הזמן הבנתי כמה דברים על כך:
    כשאני נותן אוקמי מדוייק, קודם כל ולפני הכל, אני מתאמן על שמירה על המרכז שלי ומתוך זה יכול לזהות איפה אני יכול להשתחרר או להפוך את המצב. (גם בלי שאני אעשה את זה בפועל).

    שנית, כשאני נותן אוקמי מדוייק, אני שומר יותר על עצמי.

    שלישית, כשאני נותן אוקמי מדוייק, אני משחק משחק של Win-Win כי השותף שלי לאימונים יכול גם להתפתח טוב יותר.

    רביעית, כשאני נותן אוקמי מדוייק, אני מעלה את הסיכויים שאני אקבל גם אוקמי מדוייק מהצד השני. ומכיוון שבדוג'ו אפשר להתייחס לאימונים כאל "סימולציות" כי (על פי רוב) אף אחד לא באמת רוצה לתקוף אותי, אז מהזווית של פיתוח מיומנויות הגנה עצמית, ככל שב"סימולציות" האוקמי יהיה נאמן יותר, כך אנו נשתפר יותר ביכולת התגובה שלנו בסיטואציות של הגנה עצמית.

    נהנה מאוד ללמוד ממך ולהמשיך בהתפתחות שלי 🙂
    תודה

  5. מיקי יקר,
    תודה רבה על התגובה היפה ומאירת העיניים.
    מה שאתה כותב מאוד נכון ומדוייק. חשוב מאוד להבין את ה"למה" – במיוחד לעצמנו. אחרת הדברים נעשים בצורה פורמלית לא מתוך כוונה והלימוד וההתפתחות בהתאם.
    היטבת לנסח את הרווחים שבאימון אוקמי:
    1. ללמוד לשמור על המרכז שלי (גם במצבי איבוד שיווי משקל).
    2. לימוד וחקירת האפשרות של "היפוך הטכניקה".
    3. שמירה על עצמי.
    4. מילוי תפקידי בלימוד והתפתחות הדדיים עם בן הזוג.
    5. שיפור יכולת התגובה גם בסיטואציה של הגנה עצמית.
    רשימה מרשימה – ונראה לי שהיא מצדיקה את המשך החקירה ושכלול האוקמי.
    תודה רבה על שחלקת והארת את עיניי.
    בברכת המשך הצלחה!
    אלי

להגיב על אלי לרמן לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פוסטים נוספים שאולי יעניינו אותך

גודל פונט
ניגודיות גבוהה