אלי לרמן – מייסד ויו"ר המרכז

הגעתי ליפן בשנת 1989 כחלק מטיול "אחרי הצבא" ומסע לחיפוש עצמי. המטרה המוצהרת הייתה "ללמוד אייקידו", למרות שלא התאמנתי לפני כן ולמעשה לא ידעתי על אייקידו דבר. הסיבה המקורית להגעתי ליפן הייתה שילוב של חשיפה לסרטים של סטיבן סיגל, סרטים בהם הוא מפגין את הצד האפקטיבי של האייקידו, והעובדה שלימוד אומנות לחימה היה חלום ילדות שלי. במבט לאחור: הגעתי ליפן ילד בן 23, שבא ללמוד אייקידו תוך 3 חודשים, להפוך ל"מאסטר" ולחזור לארץ. לא אמרתי זאת בקול רם אבל אם אודה על האמת זו הייתה המחשבה.

בחיפושיי הגעתי לעיר פוקואוקה בדרום יפן, עיר בת כמיליון וחצי תושבים. הגעתי לדוג'ו (ביה"ס) של סוגנומה-סנסיי וצפיתי בשיעור. השיעור נראה כריקוד יותר מכל דבר אחר ולא התחבר לי עם הסרטים של סטיבן סיגל. לאחר השיעור ישבתי עם סנסאי במשרדו הקטן. זה היה לפני למעלה מ 20 שנה אבל שנינו (סוגנומה סנסיי ואנוכי) זוכרים את המפגש הראשון: אני זוכר את עיניו החכמות והניצוץ בהן, את הידיעה ש"זה האיש ממנו אני רוצה ללמוד". סנסיי מצידו זוכר את הג'ינס הקרוע שבו הייתי לבוש! עם הזמן התברר לי שקוד הלבוש ביפן מביע בעיקר כבוד לאדם איתו אתה נפגש. לבוא בג'ינס קרוע לא מראה על רמת כבוד גבוהה במיוחד…

ביקשתי מסוגנומה סנסיי אישור ללמוד אצלו וקיבלתי. בחודשים הראשונים התאמנתי יום-יום. יומי היה מורכב מאימון (לעיתים שניים ביום), כביסה, אוכל ושינה. לאחר מספר חודשים הבנתי שתכניתי המקורית להגיע לרמת מאסטר ב 3 חודשים לא תצלח. התחלתי ללמוד יפנית בבי"ס מסודר ובמקביל המשכתי להתאמן באייקידו ולעבוד.

בסיומו של התהליך נשארתי לגור וללמוד ביפן 6 וחצי שנים. במקביל ללימודי אייקידו סיימתי תואר ראשון במשפטים באוניברסיטת קיושו (מסלול לימודים של הסטודנטים המקומיים – ביפנית). התאמנתי אייקידו במהלך תקופת שהותי ביפן גם בדוג'ו וגם במסגרת אימוני האייקידו במועדון באוניברסיטה. כששואלים אותי במה התמחיתי בלימודי המשפטים אני משיב: הפקולטה למשפטים, המחלקה ללימודי אייקידו.

כיום, למעלה מ 20 שנה אחרי הגעתי ליפן ברור לי לחלוטין שנסיעתי ליפן והמפגש עם סנסיי לא היו מקריים. המפגש הזה שינה את חיי והשפיע עליי השפעה כה עמוקה עד כי קשה לי לתאר את חיי בלעדיו. לאורך התקופה הזו (של 20 שנה) השתנתה הבנתי את האייקידו. חלק מהשינוי נעשה הודות לקטעים שסנסיי נוהג להקריא בשיעורים. לרוב היו אלו קטעים לא ארוכים, אך בתמציתיותם היפנית הם חלחלו בנפשי ושינו אותי ואת האופן בו אני חווה את העולם. כמו טיפות מים החוצבות באבן כך המילים עיצבו אותי. כמובן שהמילים לא היו משפיעות לבדן, והשילוב של התרגול הפיזי באימונים עצמם הוא זה שפעל את פעולתו.

אייקידו – הדרך להרמוניה עם האנרגיה. הדרך – חמקמקה מאוד. מהי הדרך? איפה לחפשה? אלו שאלות שהעסיקו וממשיכות להעסיק אותי לאורך כל שנות עיסוקי באייקידו. אין בי ולו היומרה הקטנה ביותר להעמיד פנים כאילו אני מצליח ליישם את האידיאלים הגבוהים עליהם מדבר האייקידו: הרמוניה, "כאן ועכשיו" וכדומה הם רעיונות נשגבים ואני מנסה כמיטב יכולתי הצנועה להתקרב אליהם. אני מודע עד כאב להיותי רחוק מאוד מיישומם.

אני מאמין שאייקידו הוא כלי נהדר, כלי שבעזרתו עשיתי (וממשיך לעשות) שינויים גדולים וחשובים לשיפור חיי: החל מפעילות פיזית בריאה ומהנה, דרך הבנה טובה יותר של הצורה בה אני מתקשר עם הסביבה, שינוי גישה, אסרטיביות ועוד. אני מוצא באייקידו מצפן, בי"ס ומעבדה לחקר החיים.

עדיין לא הגעתי להארה, ולכן איני מבטיח ניסים ונפלאות, אך מאחר והייתה לי הזכות להיחשף לכלי כל כך חיובי ומשמעותי, כלי חיובי ואמיתי ששיפר את חיי מאוד, אני רואה לי זכות גדולה וגם חובה לחלוק אותו עם מי שמעוניין.

בברכת יום חדש!

אלי לרמן

לבלוג של אלי לרמן

‪Google+‬‏
תפריט|Menu