למה להתאמן בחרב כשיש רובים?

מן המפורסמות הוא שיפן הייתה סגורה בפני זרים במשך קרוב ל 300 שנה. בתקופה זו התפתחו ביפן אומנויות הלחימה, טכס התה, סידור הפרחים ועוד אומנויות המייחדות את התרבות היפנית. עד אשר קומודור פרי הגיע עם הספינות שלו ליפן ודרש את פתיחת שעריה, כלי הלחימה הנפוצים ביפן היו חרב, חנית וחץ וקשת. עם פתיחתה של יפן נכנסו כלי נשק חמים: הרובה והתותח.

אחד הסמוראים המפורסמים שחיו בתקופה הזו של שינוי דרמטי בהיסטוריה היפנית היה יאמאוקה טששו. הוא היה איש אשכולות:
אומן חרב, מורה לזן ולקליגרפיה. יאמאוקה נשאל: "למה להתאמן באומנות החרב כאשר יש רובים?"  לעניות דעתי, שאלה לעניין.

תשובתו הייתה:

"אני מבין שסגנון הלחימה שונה כיום, אבל אני עדיין ממשיך להתאמן עם החרב.
התוצאה של האימון שלי אינה לחימה או הבסה של האויב אלא אני מאמן את עצמי, את הרוח שלי, את האגו שלי.
התותח והרובה הם רק כלים. אנשים הם אלו המשתמשים בכלים! האיכות האנושית היא החשובה ביותר.
יש צורך להתאמן ולגלות כנות, נאמנות וכבוד. להתנתק מההיצמדות לחיים ולמוות.
ע"י אימון באמנות הלחימה אתה תגלה את העוצמה של כוח הרצון, את האופי שלך וכן תפתח ביטחון רוחני".

לפי יאמאוקה טששו מהותה של אומנות הלחימה היא בניית האופי. הטכניקה חשובה כמובן, אך יותר מכך חשוב עיצוב אופיו של האדם.
יאמאוקה מדגיש שיש לעבוד על נושאים כמו כנות, נאמנות וכבוד.

אני נזכר בשיחה עם חבר יקר, אומן לחימה, שאמר לי פעם:

"הלחימה האמיתית היא הלחימה וההתמודדות שלנו עם המבחנים שלא בחרנו לעצמנו אלא ההתמודדות עם האתגרים שזימנו לנו החיים".

מצפה בכליון עיניים לשמוע מה אתם חושבים על דבריו של יאמאוקה טששו 🙂

שתף בפייסבוק

רשום תגובה למשתמש אנונימי (לא מזוהה)

‪Google+‬‏
תפריט|Menu