מה בין מברשת הקליגרפיה, מכונת גילוח ובריאות טובה?

במהלך לימודיי ביפן, יצא לי להשתתף בכמה שיעורי קליגרפיה בהדרכתו של סוגנומה סנסאי. הקשר בין אייקידו לקליגרפיה סיקרן אותי, ורציתי להבין במה מדובר.

אחד הדברים שאני זוכר בבירור מהשיעורים בהם השתתפתי היה דווקא סיום השיעור. כל אחד ממשתתפי השיעור לקח את המברשת שלו, ניגש אל ברז המים ושטף אותה היטב. בתחילה, היה זרם המים שחור (כצבע הדיו), אט-אט צבע הזרם הפך לאפור בהיר, עד שלבסוף המים עברו דרך שערות המברשת וצבעם לא השתנה. המברשת הייתה נקייה.

אני זוכר שבהתחלה נראה לי התהליך ארוך ומייגע. מידי פעם נתתי לקוצר רוחי למשול בי ולא המתנתי עד שכל הדיו נשטף מהמברשת, ייבשתי אותה והמשכתי לעיסוקיי. להפתעתי, בפעם הבאה שבאתי לשיעור הקליגרפיה זכרה לי המברשת את קוצר רוחי וגם היא הייתה קצרת רוח: היא הייתה נוקשה בהרבה ופחות נעימה ונוחה לכתיבה. ניסיתי לשטוף אותה היטב אבל הנוקשות לא התפוגגה. שאלתי את סנסאי והוא הסביר לי שאם משאירים דיו על המברשת הוא מתייבש והופך אותה לנוקשה. הדיו שלא נשטף והתייבש הופך לחלק מהמברשת וגם אם בפעם הבאה ננסה לשטוף אותו לא יצלח הדבר. הסוד הוא בתחזוקה השוטפת: יש לנקות את המברשת בצורה יסודית לאחר כל תרגול. זו הדרך היחידה לתחזק את המברשת בצורה טובה. אני נאלצתי לקנות מברשת חדשה.

למדתי את השיעור אבל לא הפנמתי. לפני מספר שנים גיליתי שמכונת הגילוח החשמלית שלי אינה עובדת כתמול שלשום. לאחר בדיקה קצרה גיליתי שהלהבים אינם נקיים. השקעתי זמן לא מבוטל בניקיון הלהבים ולשמחתי, בניגוד למברשת הקליגרפיה, מכונת הגילוח שבה והאירה לי פנים ועשתה מלאכתה כבימיה הראשונים. מאז אני מקפיד לנקות אותה בצורה יסודית לאחר כל גילוח.

היכולת שלי לכבד את הציוד בו אני משתמש, לנקות ולתחזק אותו בצורה טובה, משפיעים בצורה ישירה על היחס שאקבל ממנו בחזרה. יחס של כבוד לציוד יביא בדרך כלל כבוד הדדי (תפעול חלק ותקין).

באחרונה אני חושב לא מעט על הכלי שבו אני משתמש הכי הרבה: גופי הפיזי. האם אני נוהג בו בכבוד? האם אני שם לב למה אני אוכל ושותה? לכמויות? האם אני נותן לגופי מנוחה מספיקה? פעילות גופנית בריאה? במידה הנכונה? האם אני מבצע חימום ושחרור ראויים?

אנו חיים בעידן בו אין זה אופנתי להשקיע בתחזוקה. "יתקלקל – נקנה חדש" היא הגישה הרווחת. גם בקשר לתחזוקת הגוף, הרפואה מאפשרת לנו להתעלל בגופנו, לאכול בצורה לא בריאה ובגיל 60 לעשות ניתוח מעקפים. אם אפשר גם לאכול את העוגה וגם להשאירה שלמה (תרתי משמע) למה לא?

אני באופן אישי משתדל לאמץ גישת חיים אחרת, להקפיד, במיוחד עבור גופי, על תחזוקה נאותה ושוטפת וכך להפיק ממנו את המירב. אין זה מקרה שתוחלת החיים ביפן היא הגבוהה בעולם וגם העובדה שניתוחי המעקפים שם נפוצים הרבה פחות אינה מקרית.

הדבר דורש יותר תשומת לב ומשמעת עצמית, אבל לעניות דעתי, כמו מברשת הקליגרפיה גם הגוף מחזיר יחס של כבוד למי שמשתמש בו בכבוד.

כדאי לשים לב לתחזוקה נכונה של גופנו, היות ובניגוד למכונת הגילוח, בגופנו לא הכל ניתן לתיקון, ובניגוד למברשת הקליגרפיה לא ניתן לרכוש גוף חדש.

אני נזכר במשפט נפלא מספר הרפואה הפנימית של הקיסר הצהוב:

"מתן תרופות למחלות שכבר התפתחו ודיכויו של מרד שכבר פרץ, דומה להתנהגותם של אותם אנשים שמתחילים לחפור באר אחרי שחשו צימאון,ולאותם אנשים שמתחילים ליצוק כלי נשק אחרי שנכנסו לקרב. האם אין זה מאוחר מדי לפעולות האלה?"

שתף בפייסבוק

9 תגובות

  1. לפני מספר חודשים השכלתי לקבל לראשונה את התובנה שאתה כותב עליה כאן, לאחר שהגוף אותת לי אין ספור פעמים שכדאי שאתחיל לכבד אותו. מאותו היום בו לקחתי על עצמי הבטחה לשיפור "רמת התחזוקה", אני חווה התעלות פיזית וגם נפשית. הדבר שאני למדתי בחודשים שעברו מאז, זה שבשונה ממברשת הקליגרפיה, הגוף יודע לנקות גם "דיו" עקשן ודביק ולפעמים גם להיות במצב הרבה יותר טוב לפני ש"התחזוקה" התחילה. אייקידו בשבילי זה בהחלט המים הזורמים מהברז…

    • אסף שלום,
      אני מאוד שמח לשמוע שאתה תרגיש שגופך נענה לך. אני מקבל בתודה את התיקון שהגוף שלנו שונה ממברשת הקליגרפיה ויודע גם לנקות דיו עקשן ודביק. הגוף האנושי הוא בהחלט מכונה מופלאה.
      תודה על התגובה ויישר כוח!
      אלי

  2. מזדהה לחלוטין עם אסף.
    אצלי בפן הפיזי זו פריצת הדיסק בגב שרק לעיתים נדירות מציקה, מאז שהתחלתי להתאמן באייקידו.
    ובפן הנפשי אלו הפעמים שאני מגיע לשיעור מוטרד, כועס או עצוב אך יוצא רגוע ושמח. פה באים לידי ביטוי גם האייקידו וגם האווירה הנפלאה בדוג'ו.
    לא רק אייקידו משמש כאותם מים, אך יתרונו הייחודי הוא שהוא תחזוקה שוטפת, מתוזמנת וסדירה.

    • רוני שלום.
      ציינת שפריצת הדיסק שלך מציקה רק לעיתים נדירות. אתה משמש הוכחה חיה לכך שפריצת דיסק אין משמעה סיום הקריירה, נהפוך הוא, בעזרת פעילות בריאה ונכונה אפשר לשפר את איכות החיים.

      בתגובתך הוספת עוד מימד לנושא של תחזוקה נכונה והוא המימד הנפשי. הפגישה והאימון עם האנשים המצוינים באייקידו עוזרת מאוד לשכוח את טרדות היום. מיותר לציין שהאווירה בדוג'ו היא תוצר של חברי הדוג'ו. אחד הדברים שעליהם אני הכי אסיר תודה הם האנשים בדוג'ו. זכות גדולה נפלה בחלקי.
      תודה שחלקת.
      בברכת תחזוקה נכונה ובריאות טובה.
      אלי

  3. הכרת התודה של גופינו על כל שינוי, אף קל שבקלים, ועשיית הסוויץ' בחיים להבראתו מדרבן לעוד.
    הרי אנו ניזונים מהצלחות אפילו פעוטות, שואבים כוח ואנרגיות מנצחונות קטנים, כך מתגבר החשק לעוד. כל חיי הייתי טיפוס אנרגטי. חשבתי רבות עם עצמי לאן כדאי לתעל את כמויות האנרגיה הבלתי נדלות. התחלתי לרוץ כל פעם עוד ק"מ וההרגשה היתה נפלאה. נהייתי ערנית ושמחה. שמחה שיש לי תחביב, תחום עיסוק, שהוא רק שלי ואני לומדת כל פעם ומשתפרת כל פעם בקצת. אח"כ הוספתי את לימוד האייקדו ונוכחתי שההרגשה טובה של נפש בריאה בגוף בריא אינה קלישאה, כשאני מתאמנת אני יעילה יותר, נמרצת והחשיבה שלי חדה. אני הגוף מוכיר לי תודה ומחזיר בשמחת חיים אנרגיות טובות תחושת קלילות ואופקים פתוחים:)

    • מור שלום,
      כפי שכתבת, הנצחונות הקטנים הם בהחלט מקור אנרגיה נהדר.
      אני שמח שאת מרגישה שאימון אייקידו תורם לתחושת "נפש בריאה בגוף בריא". גם אני מרגיש כך 🙂
      המשיכי לצעוד בשמחת חיים, באנרגיות טובות ואופקים פתוחים – כפי שאת.
      בברכת יישר כוח.
      אלי

רשום תגובה לחוויות מהמסע ליפן 2013 – שיעור קליגרפיה | המרכז הישראלי לאייקידו | The Aikido Center of Israel

‪Google+‬‏
תפריט|Menu