אם אתה כבר עושה משהו…

בחברה בה אנו חיים יש נטייה לחלק דברים למחלקות ומדורים. למשל, בחיים יש חלקים שהם "הנאה" ויש חלקים שהם "סבל". אנשים רבים תופסים את העבודה כ"סבל", כורח שיש לעשותו על מנת שיהיה לנו כסף לעשות את מה שאנו רוצים באמת. הגישה הזו היא צורה אחת להתבונן במציאות. התוצאה שלה היא שאנו סובלים חלק גדול מאוד מחיינו.

ביפן, הגישה שונה. אספר סיפור קצר (סיפור אמיתי) הממחיש את השוני.

לפני מספר שנים נסעתי עם חבר ביפן ונכנסנו לתחנת דלק. כל מי שביקר ביפן יודע שהשירות הינו מעל לכל דמיון, אך מה שתפס אותי הייתה דווקא הגישה של  המתדלקת: ברגע שנכנס הרכב לשטח התחנה היא מגיעה בריצה אל החלון, חיוך גדול על פניה: "במה אוכל לעזור?" הנהג שאיתו נסעתי ביקש טנק מלא והיא רצה אל המשאבה. לאחר שהחלה המשאבה למלא את המיכל, שבה בריצה אל חלון הרכב ושאלה: "אוכל לנקות את השמשות?" "לא תודה" באה התשובה. "אולי אוכל לרוקן את המאפרות?" "כן, תודה!" כל העת חיוך גדול על פניה, וניכר בה שהיא נהנית מעבודתה. לאחר שהחזירה לנו את העודף (שוב חיוך גדול ותודה), אצה אל היציאה, עצרה מכונית ואפשרה לנו להשתלב בתנועה. לאחר שעזבנו את התחנה, המשיך החיוך שלה ללוות אותי. יחד איתו החלו עולות מחשבות מטרידות: למה בארץ זה כל כך שונה?

שיתפתי את הנהג במחשבותיי. הסברתי לו שבישראל, באם ניגש אליך המתדלק בתוך מספר דקות (בהליכה איטית והבעה ברורה של "למה באת להפריע לי באמצע הקפה") הרווחת. שאלתי אותו מדוע היא מחייכת כל הזמן? הנהג, מר האשימוטו, הסביר לי את העניין: "היא עושה זאת בשביל עצמה!" לא הבנתי. הוא ניסה שוב: "הרי זוהי עבודתה, לא?" "נכון" עניתי. והוא המשיך: "יש לה שתי בחירות: האחת, ליהנות מעבודתה והשנייה לסבול. אם היא תהיה בגישה הישראלית, הלקוחות יהיו לא נחמדים והיא תסבול. לעומת זאת, כשהיא מחייכת ללקוח, הוא מחזיר חיוך. אומר תודה. יותר נעים לו ויותר נעים לה. בקיצור, היא עושה זאת בשביל עצמה!"

בדיוק באותה תקופה גיליתי שלט שהיה תלוי בדוג'ו ועד אז חמק מעיניי. היה כתוב בשלט המשפט הקצר הבא:

אם אתה כבר עושה משהו – עשה אותו בהנאה!

הרעיון הינו מהפכני לטעמי: בכל מקרה אתה כבר עושה את זה. למה לא לבחור ליהנות?

המשפט הזה מזמין אותנו לאמן את עצמנו בבחירת הסתכלות חיובית, אופטימית ושמחה לחיים.

הוא מזכיר לנו את העובדה שאם כבר בחרנו לעשות משהו, לא משנה מהו הדבר, יש לנו בחירה נוספת: אנו יכולים לבחור ליהנות או לסבול.

התיאוריה פשוטה, והמבחן הינו, כתמיד, ביישום.

מי שיצליח בפעם הבאה ליהנות מפעולה שממנה נהג לסבול, הרוויח! בלי הגרלות, הזכייה בטוחה 🙂

שתף בפייסבוק

11 תגובות

  1. הי אלי,
    כמו תמיד אני מאוד נהנית לקרוא את הבלוג שלך:)

    הסיפור המקסים שתארת ובוודאי המסקנה בדיוק מתקשרים לי לנושא עליו דיברת בשיעור האחרון – הכל זה עניין של גישה…
    ופה הנקודה – איך עושים את זה?

    לא צריך ללכת רחוק, כבר במקורות כתבו: "סוף מעשה במחשבת תחילה"

    אם אתייחס לעולם ה-NLP הרי שישנה הזמנה לגמישות מחשבתית, כאשר אדם מוצא שהדפוסים והאמונות שלו מפריעים לו להגיע למטרה אליה הוא שואף, הרי שזה הזמן לשינוי:)
    בעזרת טכניקות חוויתיות המרכיבות תהליך ממוקד זה אפשרי, מנסיון….
    כשנשנה (Programming) את הצורה בה נשמר ומעובד המידע במוח (Neuro) נתחיל לדבר(Linguistic) אחרת את מחשבותנו ובהתאם המעשים והגישה תשתנה… (NLP)

    שבת שלום,
    מיכל

  2. הי מיכל,

    אני שמח שאת נהנית לקרוא את הבלוג. ותודה על הפרגון!

    אני מאוד מתחבר למה שכתבת בנוגע לתהליך של שינוי. כפי שהיטבת לנסח זאת, השלב הראשון הוא שהאדם ימצא שהדפוסים והאמונות שלו מפריעים לו… זה שלב קריטי ומאוד לא טריוויאלי. אנו צריכים "לצאת מתוך עצמנו" ולהתבונן בעצמנו מהצד. זה אתגר מצוין…

    שמעתי דברים מצוינים על שיטת NLP ומההסבר הקצר שלך אני מתרשם שיש עומק בשיטה.

    תודה שחלקת.
    להתראות.
    אלי

  3. סיפור מצוין, נהניתי לקרוא. נשמעת גישה מאוד בריאה לחיים בכלל! ברגע שאנחנו מפנימים שאנחנו אדונים לגורלנו מבינים שיש לנו מילה (ויותר מזה) בכמה טוב או רע לנו. מאישתי למדתי שכשמדברים לילד בוכה משקפים לו כי הוא בוחר לבכות במקום לדבר כשהוא מתוסכל, שימוש בשפה הזו ממחיש שיש בחירות אחרות והילד לומד שהאחריות היא שלו והוא יכול לנהוג אחרת לפתור את הקונפליקט. זה שיעור חשוב בחיים כי אכן לא מעט מבוגרים בוחרים "לבכות" – כלומר לרחם על עצמם ו/או לכעוס על העולם "כי מגיע לי". אני מוצא שיש כאן מכנה משותף עמוק בהרבה שמתיישב עם הגישה הפרו אקטיבית לחיים ונטילת אחריות להבדיל מהשלכתה (מזכיר לי במידה גם את "זוז אתה קודם"). במילים W. Edwards Deming (שידוע בעיקר בשל עבודתו ביפן אפרופו):

    It is not necessary to change. Survival is not mandatory.

    • אוהד שלום,

      תודה רבה על התגובה היפה והפרגון.
      אני מזדהה עם מה שכתבת על הגישה הפרואקטיבית ונטילת אחריות על חיינו. גם החיבור שעשית לנושא של קודם זוז בעצמך" מאוד יפה.
      הדוגמה שנתת עם השיעור שלמדת מאשתך בקשר לאיך מדברים עם ילד בוכה מאוד יפה! אשתדל לאמץ הגישה…

      תודה רבה על שחלקת.
      להתראות.
      אלי

  4. היי אלי,
    קראתי את הסיפור ובנוסף שמעתי אותו גם בשיעור ורציתי לספר כי הוא מחבר אותי למקרה שקרה לי ואספר אותו כאן בקצרה.
    התבקשתי ע"י שכנה טובה שלי לעזור ולהכין את הבן שלה לגיוס לצה"ל.
    הנער הוא נער מאד מיוחד – שקט מאד, מופנם ועל סף בידוד חברתי. מצד שני, גאון בלימודים ואף מצליח בהרחבות מדעיות שמעבר למסגרת.
    בקיצור הוא היה על סף ההיסטריה ובמיוחד מהטירונות.
    ישבתי איתו 20 דקות בלבד והוא יצא לטירונות.
    חודש עבר ונפגשנו אחרי שהוא כבר שובץ ליחידת מודיעין מובחרת. הבחור היה בעננים מהחוויה וסיפר שה"טיפ" שנתנתי לו עזר מאד.
    ה"טיפ" (בקצרה): אתה חייב לעבור את זה. כן זה קשה ולא נעים אבל זכור שני דברים:
    1. בכל רגע אתה יכול להרים את העיניים ולביט סביב – מקום חדש, נוף, אנשים/חברים, חוויה.
    2. בסוף, ישאר לך הזיכרון מהדרך שבה אתה ראיתה וחויתה את הדברים – תשתדל לאסוף חוויות טובות.

    מאיר.

    • הי מאיר,

      איזה סיפור מקסים. נתת לבחור הצעיר מתנה גדולה ב 20 דקות בהן ישבת איתו: אלו הן עצות יקרות מפז לחיים. מרשים מאוד שבחור כה צעיר הצליח כנראה להפנים את העצות הללו וליישמן.
      אני מאחל לנו שנצליח לזכור את העצות המצוינות שנתת לו ויותר חשוב שנצליח ליישם אותן בחיינו במיוחד כאשר אנו עומדים בפני סיטואציות חדשות.

      תודה רבה שחלקת.

      שתהיה לנו שנה מצוינת, שבה נזכור להרים את העיניים ולהביט סביב, ליהנות ולאסוף חוויות טובות.

      להתראות.
      אלי

  5. היי אלי,

    אהבתי מאוד את הסיפור. והנה – באותו יום בו קראתי אותו הזדמנתי להעביר בדיקות רישוי למכונית שלי (טסט). מצוייד היטב בתובנות מסיפורך (ומאוכזב מהמצב ההפוך השורר במדינתנו…) הגעתי למכון הרישוי. בנוסף למסמכים הדרושים איבזרתי את עצמי בחיוך ובאופטימיות רבה.
    "שחק עם ההגה!!" נשמעה השאגה מבעד לרמקולים. "יותר חזק! יותר מהר! נו!!!"
    "די!". "סע!!". "ברקס"! "עזוב!!" "סע!", "שים גז!". כולנו מכירים את זה, נכון? פרצוף עצבני וכעוס, אך עם זאת מלא חשיבות עצמית, מעטר בדרך כלל את בעלי התפקידים במכונים האלה.
    למרות כל זאת נשארתי רגוע והשבתי בנועם לשאלותיהם ודרישותיהם של הפקידים חמורי הסבר.
    לא יודע איך זה קרה אך בסופו של התהליך, נרגעו הפקידים ודיברו אלי בשקט ובחיוך, העבירו את המבחן ללא שום תקלה ואיחלו לי יום מוצלח ונעים.
    נראה היה שבדרך נסתרת כלשהי, הוקרנו החוצה – התחושה וההחלטה שלי, והשפיעו על אלה, שבפעמים אחרות היו גורמים לי לתסכול רב.

    תודה!

    • אורי שלום,
      איזה כיף לקרוא!!!
      אני מאוד מודה לך על הסיפור המקסים. היכולת לקחת את הסיפור ולשלב אותו בחיים – זו הרמה אליה אנו שואפים להגיע. ונראה שאתה שם 🙂
      יישר כוח גדול!
      להתראות.
      אלי

  6. מתחבר לי גם המשפט שאם אתה כבר עושה משהו אז עשה זאת בהנעה.
    האנקדוטה שמאיר העלה מזכירה לי את החודש וחצי ריתוק שקיבלתי כעונש בבסיס מרוחק בצפון. השתדלתי להפיק את ההנאה בזכות ההנעה. כל פעם אחרי משמרת טיילתי ונשמתי את הנוף הצלול של זרעית ושומרה, כל יום תרתי אחר משהו אחד שיגרום לי לחייך ועימו המשכתי מונעת מהאנרגיות הפנימיות.

  7. שלום מור,
    איזו התמודדות יפה עם ריתוק של חודש וחצי. כל הכבוד!
    היכולת שלך להתחבר לעוצמה הפנימית שלך ברגעים קשים היא נכס שלא יסולא בפז. המשיכי להניע את עצמך בעזרת האנרגיות הפנימיות.
    יישר כוח.
    ותודה שחלקת.
    אלי

רשום תגובה לאוהד

‪Google+‬‏
תפריט|Menu