ללכת לאט ובהנאה

באחד מספריו מצטט סוגנומה סנסאי את שלושת המשפטים הבאים:

במקום ללכת 40 ק"מ ביום אחד, לך 40 ק"מ ב 10 ימים, ולך בהנאה!

מי שצועד בשקט – הולך בצורה בריאה.

מי שהולך בצורה בריאה – מגיע רחוק.

לעיתים מגיע לדוג'ו מתעניין באייקידו ושואל: תוך כמה זמן אגיע לרמה טובה? השאלה הזו מאוד מוכרת לי שכן אני באופן אישי זוכר את הרצון הזה אצלי: "להגיע ליעד מהר".

השאלה הזו מזכירה לי את הסיפור על המאסטר היפני שתלמידו שואל אותו: "תוך כמה זמן אגיע לרמה טובה?" תשובת המאסטר הייתה: "10 שנים". והתלמיד ממשיך: "אבל אני אשקיע פי 10, אקום מוקדם ואתאמן מהבוקר עד הערב. כמה זמן ייקח לי?" ותשובת המאסטר: "לפחות 20 שנה". והתלמיד בפליאה: "מה???" והמאסטר: "תלמיד נחפז לומד לאט".

באחד מטיוליי ביפן, טיילתי עם חבר. יצאנו בבוקר ונסענו ברכבת לכוון ההר עליו תכננו לטפס. אני סיפרתי לו שאני קצר רוח להתחיל כבר בטיול והוא העיר בחיוך: "אני כבר התחלתי את הטיול".

אנחנו חיים בחברה בה לכל דבר שאנו עושים יש מטרה והיא חזות הכל. למשל: בספורט תחרותי, אין זה משנה אם שיחקת יפה. מה שחשוב הוא אם ניצחת.

בעזרת האייקידו אני משתדל ללמוד שהדרך חשובה לפחות כמו המטרה אליה צועדים: היכולת לשים לב למראות שבצידי הדרך, פשוט ללכת בהנאה – הינם עקרונות שאני מנסה כמיטב יכולתי ליישם בחיי.

האם אתם מצליחים ליהנות מהדרך?

אשמח אם תשתפו ותספרו על הצלחות שלכם ב"ללכת לאט ובהנאה".

שתף בפייסבוק

16 תגובות

  1. בעבר היינו מטיילים עם רשימות הספק. כמו ישראלים.
    שעתיים הספקנו את הנחל הזה. עוד שלוש שעות וחצי את ההוא… 3 מסלולים ביום. הספקנו המון מקומות.
    פעם אחת באמצע אחד הנחלים שעמדנו להספיק, התיישבנו לשתות מיים והבטנו על משפחה ערבית אשר הגיעה למקום בנהיגה, פרסו מחצלת, אכלו בהנאה והילדים שיחקו במים.
    פתאום הבנו שהם נהנים יותר מאיתנו. אף אחד לא רודף אחריהם. הם פשוט נהנים מהרגע.
    את הנחל הבא טיילנו בשקט והנאה, עצרנו להתענג על כל שטות, ולא הספקנו את הנחל השלישי.
    מאז, אנחנו בכלל לא מתכננים יותר מנחל אחד ביום ומקפידים לקחת משהו לנשנש. לפעמים גם כדור לילדים.

  2. רוני שלום,
    איזו דוגמה יפה, הממחישה את הנושא של "ליהנות מהדרך" פשוטו כמשמעו. סיפור מקסים. המשיכו ליהנות מהדרך!
    תודה שחלקת.
    אלי

  3. השבוע חזרתי מטיול של שבועיים וחצי בכרתים. השתדלנו לרשום רשימה מאוד מצומצמת של מקומות ואירועים שרצינו להיות בהם ולחוות אותם והשארנו המון זמן "ריק" למקומות ואירועים שיצוצו בדרך (הרשימה כללה כשלושה מקומות ואירועים וגם זה היה יותר מידי).
    הגענו למקומות וכפרים שלא תכננו, טעינו בדרך ופגשנו אנשים מעניינים שלא הכרנו וכשהתחשק לנו לרבוץ… רבצנו.
    כך יכולנו להנות מהדרך ולזרום עם ההפתעות הצפונות בה.

  4. כפיר שלום.
    ברוכים השבים!
    דרך השורות הקצרות שכתבת אפשרת לנו להצטרף אליכם לטיול הרגוע והשלו בכרתים. נשמע שאתה מצליח ליישם את האידיאל של "ללכת לאט ובהנאה". יישר כוח!
    ותודה שחלקת.
    להתראות.
    אלי

  5. זה עיקרון חשוב בכל תחום בחיים כמעט, כולל החיים עצמם, אבל אצלי הוא בא
    בול בזמן כדי להזכיר לי את מה שחיבר אותי כל כך חזק לאייקידו עצמו. רוב החיים שלנו, קרי
    בעבודה, אנחנו סביב יעדים, תכנית עבודה,  לוחות זמנים, תכנון מול ביצוע. נהנים מהדרך, 
    בשאיפה, אבל נמדדים ומודדים את עצמנו כל הזמן בעיקר מול ההגעה ליעד. האייקידו מהיום הראשון
    חשף אותי לצורת חשיבה שונה לגמרי. ההבנה שיש  ידע אינסופי שמחכה לפניי, העובדה שכל טכניקה
    החל בבסיסית ביותר ניתן תמיד להמשיך וללטש ואז פתאום לגלות בה משהו חדש אחרי שכבר
    חשבת שאתה מבין אותה, איפשרו לי תמיד להנות מכל אימון בפני עצמו, להשקיף קדימה לאינסוף של לימוד
    שעוד ממתין לי, וכך להרגיש תמיד כאילו רק השבוע התחלתי, ובלי שום תסכול אלא להיפך להתענג על זה,
    לא למהר למבחן הבא, או לאנשהו, לתת לאייקידו להשתלב בחיים בצורה זורמת ולא להצטרף לשורת המשימות.
    אחרי מבחן הדרגה האחרון התחלתי לנהל רישום של אימונים. סתם, לא זוכר למה.  בלי לשים לב, גלשתי מרישום,
    לתכנון כמות האימונים הנדרשת עד מבחן הדרגה הבא. מפה הדרך היתה קצרה, ופתאום מצאתי את עצמי מנהל
    מיכסת אימונים שבועית, יעדים, מחוייבות להשלים אימון שפספסתי, בקיצור – עבודה ! 
    ופתאום עם או בלי קשר, גם ההסתכלות על האימון השתנתה… את הטכניקה הזו אני לא ״אמור״ כבר 
    לעשות טוב יותר? איך אני יחסית לזה שליד? האם אני ״אספיק״ להגיע מוכן ליעד ? וככה, פחות
    כיף. בקיצור, תודה על קריאת ההשכמה, אני ממשיך ללכת בדרך, לנסות לחזור להתרכז בדרך עצמה, ולהמשיך 
    להנות עוד הרבה הרבה זמן. אחרי הכל, השבוע התחלתי, לא ?

    • מיקי שלום,
      מאוד נהניתי לקרוא את אשר כתבת. בכתיבתך הזורמת היטבת לנסח את לב ליבו של העניין. תודה לך על התגובה המצויינת. בזכותך גם אני נזכרתי שרק השבוע התחלתי…
      בברכת יום חדש!
      אלי

  6. אם אני חושבת לעומק בבסיסי אני אדם שאוהב לעשות דברים לאט ואף לוקח לי זמן להפנים אותם ולהבשיל עימם… יחד עם זאת קצב החיים פשוט לא מאפשר זאת, אנו עמוסים במשימות – ילדים, עבודה, שוב ילדים אחה"צ… ובסוף כל יום ישנה תשישות ולאות… כשאני מגיעה להתאמן אני ממש צריכה "לנער" מעצמי את המשימתיות שדבקה בי, להחזיר את ההנאה הנדרשת מהנעשה ולשכוח לשאול את עצמי כמה זמן זה אמור לקחת… אני עדיין לא שם, אבל עובדת על זה בכל פעם מחדש:)

    • מיכל שלום,
      נהניתי לקרוא את תגובתך. אני מרגיש שרובנו מתמודדים עם אותם אתגרים. מאוד הזדהיתי עם הכנות בתגובתך וההודאה ש"את עדיין לא שם". אני חושב שכולנו עובדים על זה בכל פעם מחדש.
      תודה רבה על התגובה היפה.
      בברכת הליכה איטית ומהנה בדרך 🙂
      אלי

  7. אלי,

    שמחתי לקרוא את הפוסט האחרון, כמו ששמחתי לקרוא את כל אלו לפניו 🙂

    לאחרונה עברתי תהליך של שינוי בתפיסת התזונה. וגיליתי שכמו שבהליכה איטית נהנים מעוצמת החויה יותר מעצם ההגעה ליעד, גם באכילה איטית ורגועה נהנים הרבה יותר מטעם האוכל וגם הגוף מקבל אותו בהרבה יותר אהבה.

    לדעתי, בחיים המהירים והעמוסים שלנו חשוב מאוד מידי יום לעצור, לעמוד בשקט ולתת לעצמנו דקותיים של שלווה וקצת "להשקיט" את הרעשי רקע.

  8. חי שלום,
    תודה על המילים החמות. אני שמח שאתה נהנה לקרוא את הבלוג.
    אני מסכים אתך לחלוטין בנוגע לאכילה איטית ורגועה. כפי שהיטבת לנסח זאת יש בכך יתרונות רבים. העניין הוא שזה לא כל כך מקובל במקומותינו. יותר מקובל לזרוק את האוכל אל תוך מערכת העיכול ולרוץ למשימה הבאה. גם אני באופו אישי מתקשה ליישם זאת. באחרונה אני נוקט בשיטת "הנח את האוכל". למשל, כשאני אוכל כריך אני מקפיד להניח אותו על הצלחת לאחר שנגסתי. הדבר מוריד מהלחץ, שכן לעיתים נדמה לי שהביס הבא מאיץ בי… כאשר הכריך על הצלחת אני מצליח טוב יותר ליהנות מהביס הנוכחי 🙂

    דקותיים של שלווה בכל יום נשמע לי מרשם לחיים טובים יותר. אשתדל ליישם.

    תודה על שחלקת איתנו.
    יישר כוח. ולהתראות.
    אלי

  9. לפעמים צריך להתכופף כדיי לעמוד איתן
    ללכת לאט בצעדים קטנים כדיי להגיע רחוק
    ולעצום עיניים כדיי לראות רחוק

  10. שלום לכולם,

    מכל הפוסטים מעלה נראה שכולנו נסחפים למהירות הכמעט בלתי אפשרית של החיים. עוברים ימים שלמים שבהם אני קולט שלא נשמתי פעם אחת עמוק, אלא נשימה רדודה ומהירה, עוד סימפטום לתחושת הדחיפות והלחץ שנמצאים כמעט תמיד ברקע.

    יש ספר מעניין שנקרא 'בשבח האיטיות' שעוסק בתנועה שחרטה על דגלה להאט קצת. לא תמיד – יש זמנים שחושב למהר, אבל הספר מציע להיגמל מן הנטיה 'לתקתק' הכל ולרוץ הלאה.

    מקום אחד שבוא אני מנסה לא לרוץ זה כשאני אני לוקח את ילדי הצעיר לגן. המצאנו משחק – לראות בכל פעם כמה דברים חדשים בשביל הקצר מהבית לרכב ומהרכב לגן. כל פעם מגלים דברים חדשים, אם רק מסתכלים. ילדים צעירים אלופים בזה. שווה ללמוד מהם.

    • אריאל היקר,
      תודה על התגובה היפה והאישית.
      היכולת שלך ליהנות מההליכה בשביל עם בנך בכל בוקר והגילוי המשותף של הדברים החדשים – מקסים.
      נראה שאתה כבר מצליח ללכת לאט ובהנאה.
      יישר כוח!
      ותודה על השיתוף.
      אלי

  11. כשאני הולך יותר לאט אני נהנה יותר בהליכה שלי, היא יותר בריאה. זה כמו באייקידו, כשמתרגלים כל תרגיל באייקידו ועושים את התרגול יותר לאט, רק כך אני נהנה יותר מהאייקידו, וגם יותר קל להבין איך לעשות כל תרגיל

    • גאל היקר שלום,
      ניסחת את הדברים בצורה מצוינת.
      המשך ליהנות בהליכה שלך וגם באייקידו – אין ספק שתגיע רחוק!
      יישר כח.
      אלי

רשום תגובה לחי שטיינבוים

‪Google+‬‏
תפריט|Menu